סלונה » עדי פילץ http://saloona.co.il סלונה Sun, 02 Aug 2020 09:08:21 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 מעשנות ביחד http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%93/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%93/#comments Wed, 27 Apr 2011 12:35:46 +0000 http://saloona.co.il/?p=36529

לפני כחודשיים, כשהתחילו הגישושים של המשפחות באשר לפסח, התחלתי להילחץ. המשפחה שלו שאלה מה קורה אותנו, המשפחה שלי שאלה. גישושים מהוססים. חיזורים קלים ובלתי מחייבים (עדיין). בצד שלי, בצד שלו? אחרי יותר מ-20 שנה ביחד אין בעצם צדדים. שני הצדדים הם שלי. שני הצדדים הם שלו. משפוחה. אבל אני התחלתי להילחץ. גיסתי פעם אמרה שבארץ זה לא כמו בחו"ל. בארה"ב למשל אחד גר בחוף המערבי, השני בחוף המזרחי, ההורים במרכז ארה"ב. הם נפגשים פעמיים בשנה. איזה כיף להם! חגיגה. אצלנו, נפגשים שלוש פעמים באמצע השבוע, מדברים פעמיים ביום בטלפון ואז עוד יושבים ביחד בשמחה וגיל בכל ערבי החג הבלתי נגמרים האלו. איך נשמח? איך נחגוג? הרי כולנו מעורבבים ביחד כל החיים כמו מרכיבים בתוך סיר צ'ולנט. חסר אוויר. אין חמצן.

ואז עלה במוחי רעיון גאוני, גם אם לא מקורי. בעלי, אמרתי לו, בוא נטוס לחו"ל. החלטנו לטוס לאמסטרדם. מזג אויר אביבי, פריחת הטוליפים, קצת הייניקן (כל יום חצי ליטר, אם לדייק), תעלות, מוזיאון ואן גוך, קצת פארקים. חופש אולטימטיבי.

מעלה עשן

אחרי הרבה שנות ניסיון אנחנו כבר יודעים לתמרן בין רצונותיהם של 5 אנשים שונים, רובם בגילאים שונים. הגדולה רוצה רק שלושה דברים: שופינג, שופינג ושופינג. השנייה טוענת שרוצה שופניג אבל נהנית ממוזיאונים, פארקים וסתלבט והקטן (גנן חובב וחולה פרחים מושבע) רוצה רק ללכת לשוק הפרחים. אבל כל יום. רק לכמה שעות, לא הרבה. כמה פשוט.

לפני שנסענו התלבטתי בשאלה "קופי שופ אמסטרדמי טיפוסי עם הילדה – מוסרי או לא?" הרי שם זה חוקי. האם אחשב לאמא מגניבה וקולית אם אזנח לרגע את מעמדי כ"מבוגר האחראי" ואזמין את בתי הבכורה, בת 17 וחצי לשבת איתי בבית קפה בעיר. העלתי את הסוגיה לפני חברות-אמהות. אמהות לבנות צעירות משלי עודדו מהצד: "כן, כן, תלכי. זה יהיה מגניב. תהיי אמא קוּלית. היא תזכור את זה לכל החיים, אם לעשות את זה אז עם אמא." חברותי המבוגרות יותר, המנוסות והשקולות אמרו לי: "עזבי שטויות. אף אמא לא יכולה להיחשב לקולית, לא חשוב מה תעשה וכמה תנסה. הבנות הצעירות שלנו מגניבות, אנחנו הזקנות פתטיות. תשלימי עם זה."

עוד לפני שטסנו שאלתי את בכורתי מה דעתה שנשב אני והיא באיזה קופי שופ ביחד. עיניה אורו והיא אמרה לי שהחברים שלה התערבו איתה שהאמא החננה שלה לא תעז לעשות את זה ושהיא תצא גדולה אם תצלם אותי ואותה יושבות ונהנות בקופי שופ. מה הרגשתי באותו רגע? מצד אחד, האגו קפץ ואמר "ככה?!, זה מה שחושבים עליי?! אני אראה להם. אספק להם תמונה שהם לא ישכחו." מצד שני, האמא האחראית שאני אמרה: "מה, את מטומטמת? שילדים בני 17 יתגרו בך ואת תקפצי? מה אכפת לך, גם ככה אף אחד לא יחשוב שאת אמא קוּלית. עזבי את זה." אז אמרתי לבכורה "מותק, מה שאני כבר שכחתי את עוד לא יודעת..." (וראיתי את אבי עומד מולי ואומר לי בדיוק את אותו המשפט, בהקשר אחר, לפני 30 שנה). כשנגיע לגשר, נעבור אותו. או שנשחה ונצליח או שנטבע.

להיות מגניבה או להיות אמא?

עם הקונפליקט הזה טסתי לחו"ל (איתו- ועם הבעל והילדים, כמה מזוודות, כרטיסי אשראי, קניות מהדיוטי ומצברוח טוב על זה שאנחנו לא פה בפסח).

אמסטרדם יפהפיה. הייתי בה פעמיים לפני הרבה שנים. שכחתי כמה היא רגועה ונעימה. יפה, נקייה, נורא נעים וקל להסתובב בה. צ'יפס ברחוב בתוך שקית נייר, בירה טובה, אוכל איטלקי טוב (הילדים הישראלים שלי לא אוהבים כמעט אף אוכל אחר). מספיק ללכת בפארקים (אם האף לא סתום) ולהריח ניחוחות-של-אסור בכל פינה. האמצעית היתה אחראית (מטעם עצמה) להודיע לנו "וואו, איזה ריח!", "פה מעשנים", וגם "הגזימו החבר'ה, אפשר להתמסטל רק מלעבור פה ליד".
ומה קרה עם הקופי שופ? מה לדעתכם הכריע? 45 שנות אחריות, בגרות וכנראה גם חוסר-קוּליות-בעליל או שמא הרצון להיות חלק מהצעירים, להיות מגניבה ואמא צעירה (לפחות בעיני עצמה)?

בואו נגיד ככה, אם עושים לי עכשיו בדיקת שתן, אני עוברת אותה. בקלות. גם אם לא בקוּליות.

>> מתוך הבלוג של עדי פילץ- שלושה ילדים, שתי מתבגרות
צילום: Thinkstock photos
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%93/feed/ 2
מחאה מהממת http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%aa/#comments Wed, 12 Jan 2011 11:06:52 +0000 http://saloona.co.il/?p=26785 תגידו, אין יותר מילים בשפה העברית שכל שמות התואר הצטמצמו למילה אחת? מהמם! (ואחותה החורגת והמכוערת ממנה – מאמם!). לדעתי, זה בכלל לא מהמם. יש בשפה העברית כ-120,000 מילים. למה להשתמש רק באחת לתיאור כל דבר שהוא נפלא? "השמלה הזאת מה-זה מהממת עלייך!", "ראיתי בחור הורס, ממש מהמם." "המסיבה במועדון היתה מהממת!" וכן הלאה והלאה.

יש כל כך הרבה מילים לתאר חפץ/אנשים/אירוע/מצב רוח, ולא מובן למה וכיצד הידרדרה השפה העברית לכדי מילה אחת מצמצמת, גם אם מהממת. האם אנחנו עוד זוכרים באילו מילים אפשר לתאר את יופיים של דברים? האם שכחנו שהילדה היא יפהפייה, השקיעה עוצרת-נשימה והמסיבה כייפית? יש אין ספור מילים נרדפות בעברית. דוגמאות? בבקשה: מרהיב, מקסים, נהדר, נפלא, יפה, משגע, מושלם, איכותי, משובח, טוב, פנטסטי, מרהיב, יוצא מן הכלל, מצוין, מעולה, מסחרר, עוצר נשימה, מרשים, מזהיר. (רשימה חלקית).

גם בלי לוותר על הסלנג

ואם חשקה נפשכם להשתמש במילים פחות רשמיות ויותר מגניבות וסלנגיות, אין בעיה. יש ויש. אחלה, על הכיפק, הורס, חבל"ז, סוף הדרך, מדליק, גדול מהחיים, ענק, מטריף, מטמטם, חלומי, עצום, עולמי, מגניב, שווה, סבבה, שיגעון, פצצות, עשר, אלף-אלף, היסטרי.

יש אלטרנטיבות (חלופות, בעברית), אז איך קרה שאנחנו מקטינים הכל לכדי המילה המכוערת-החלולה-השחוקה הזאת? לא כל דבר הוא מהמם. לפעמים הוא אפילו יותר טוב מזה – הוא מצוין. לפעמים רק טוב.

מילה נוספת שהשתלטה על השפה והיא מחליפה המון פעלים נכונים ומדויקים ממנה היא המילה: תביא. והטיותיה השונות: "תביא לי קולה", "הביא לו אחת לפנים", "הבאנו ילדים". מה קרה? חסרים פעלים? השפה העברית עשירה ומגוונת, למה לצמצם אותה לכדי "תביא" בלבד? (ניחוש שלי: אולי כי זו מילה מהממת?)

אל תגיד "תביא לי קולה" אם אתה מתכוון שאתה רוצה שיקנו, יעבירו, יפתחו עבורך את הקולה.
אל תגידי "לקח שנתיים עד שהבאנו את הילדים". ילדים לא מביאים – אלא יולדים. תיקון: יולדות. חברים יקרים: אתם לא בהריון. רק אנחנו, הנשים בהריון. אתם לא יכולים להיכנס להריון. אין לכם רחם. תפנימו.

אל תאמר "הבאתי לו אחת לפנים", מה יש? כבר אי אפשר להגיד החטפתי לו, הרבצתי לו, סטרתי לו, חבטתי בו? יותר יפה? לא?

מי שרוצה תחליפים למילה "הביא" – אני אביא לו: נתן, קיבל, מסר, הגיש, הציג, סיפק, המציא, העביר. כל משפט לפי ההקשר שלו כמובן.

מתגאים בעילגות, בזים למלומדים

בקשה מקרב לב וראש: אנא אל תקטינו. אל תרדדו. אל תצמצמו. יש מילים יפות ורבות בשפה העברית. חבל לא להשתמש בהן. אם לא נשתמש בהן יש חשש שיעלו חלודה או יבלו או יתמוססו. חבל שירדו לתהום הנשייה.

הסיבות לשימוש המצמצם הן כנראה רבות. זהו עוד נדבך ברדידות הכללית, עוד תוצר של חוסר קריאת ספרים, חוסר תרבות, חוסר חינוך לאהבת המילה, לאהבת הזולת, לכבוד הדדי. כוכבי ריאליטי שהפכו לגיבורי תרבות המתגאים בבורות שלהם או לפחות ממש לא מתביישים בה, חוסר הערכה כלפי האדם המלומד והערכה של כל מי שהיא "מהממת, סלב, כ-סית (לא יכולה לכתוב את המילה הזאת)" וכל מי שהוא "מהמם! הורס! חתיך אש!".

השפה העברית, כמו כל שפה היא דינאמית, מתפתחת ומשתנה. במרוצת השנים היא מאבדת מילים שאינן בשימוש, היא ממציאה מילים שלא קיימות בה, והיא שואלת מילים משפות אחרות. מצד אחד ניצבים אנשי האקדמיה ללשון העברית הנחשבים לשומריה ואומרים כי יש לדבר עברית תקנית. מצד שני ניצבים אנחנו, הדוברים הילידים של השפה, אם תרצו, הבעלים החוקיים של השפה.

אפשר גם וגם

הדוברים הם אלו שמשנים, מאמצים, מוסיפים, גורעים מילים. יש גישה האומרת כי מה שהדוברים מחליטים, בעצם השימוש בשפה, זה מה שצריך להיקבע כסטנדרט. אם כולם אומרים שתי ספרים (אבל לא קוראים אותם), אז למה להתעקש על שני ספרים – שהרי לחפצים אין מגדר – הם לא זכר ולא נקבה. הם it. לכן אם הדוברים משתמשים שתי (שני) הצורות – משמע שכך צריך לדבר. הדיון הוא ארוך ומעמיק ונכתבו אינספור מאמרים ומחקרים על הנושא.

ואני דוגלת בדרך המלך, וחושבת שגם במקרה זה אפשר לאמץ את תיאוריית ה"גם וגם" הלא-מדעית-אך-הפרקטית. אפשר גם לאמץ מילים חדשות ומרעננות וגם להקפיד על שפה נכונה. אפשר גם להיות קוּל (מודה שאין לה מקבילה טובה בעברית) וגם לא לדבר בשגיאות. לקרוא ספרים ולהיות בקיאים ברזי השפה העברית וגם לשחק, לקפל, להנדס מילים חדשות.

רק תעשו טובה - תפסיקו עם המהמם הזה. לא הכל מהמם. לפעמים הוא סתם מאמם...

>> מתוך הבלוג של עדי פילץ- שלושה ילדים שתי מתבגרות
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%aa/feed/ 0
אהבה בת עשרים http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%aa-20/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%aa-20/#comments Wed, 10 Nov 2010 14:43:48 +0000 http://saloona.co.il/?p=21453 כשהייתי צעירה (יותר), אמרתי שאנשא לבחור שאוכל להיות אתו 24 שעות ביממה. לא 24 שעות במשך כל החיים, אלא 24 שעות. נקודה. יממה אחת. מישהו שבמשך יממה אחת לא ימאס עליי, לא ישעמם אותי, לא ימאס לי להסתכל עליו. לא ימאס לי לשמוע אותו מדבר.

זה מה שאתם עושים ביום שבת בבוקר?

לפני כמה זמן קראנו, בנזוגי ואני, ספר מצוין על קורותיו של עבד משוחרר באמריקה. היות ששנינו בוגרי החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, דנו בנושא העבדוּת ובאבולישיוניסטים (אלו שהיו חברים בתנועה לביטול העבדות בארה"ב של המאה ה-19). באותו רגע צלצל הטלפון. הרמתי, ובעודי עונה, סיימתי להגיד לבנזוגי מה דעתי על התנועה הנ"ל. אחותי הייתה מהצד השני של הקו. "תגידי לי, זה מה שאתם עושים ביום שבת בבוקר?! מה זו בכלל התנועה הזאת? נגמרו לכם הנושאים לדבר עליהם?!"

אז זהו, שלא נגמרו לנו הנושאים לדבר עליהם. מדברים על הילדים, החינוך, החיים, העבודה, ספרים שקראנו, על הטור של מאיר שלו בכל יום שישי. ואם חלילה, קורה המקרה ונגמרים הנושאים, מיד חשים הילדים לעזרתנו. הצעיר רב עם חבר בבית ספר וצריך להתקשר להורים של ההוא בניסיון לגדוע אותו כשהוא עוד קטן (לא את החבר, את הסכסוך). האמצעית צריכה להתכונן למבחן גדול בהיסטוריה ואני צריכה לבחון אותה הערב. והגדולה לא יודעת מה לעשות עם המבחן בכימיה. נושאים יש בשפע. החיים, אתם יודעים.

אותי, את אוהבת?

ואני נזכרת בשיר ששמעתי ברדיו לא מזמן מתוך הסרט/ מחזמר "כנר על הגג". כשטוביה החולב שואל את אשתו: "גולדה, אני שואל אותך שאלה: אותי את אוהבת?"
גולדה, נסערת, לא מבינה מה הוא רוצה ממנה ועונה:

"השתגעת!
עם בנות מגודלות כבר,
והכפר לפני פוגרום -
זה חסר. מה פתאום?
לך לשכב! זה החום!
אולי זה קלקול מעיים?"

טוביה מתעקש. "אותי, את אוהבת?"

לבסוף גולדה מתרצה ועונה:

"אותו אוהבת,
שלושים שנה כיבסתי לך,
בישלתי לך, ניקיתי לך,
ילדתי בנות, חלבתי פרות,(….)

שלושים שנה סבלתי אותו,
רבתי אתו, רעבתי אתו,
שלושים שנה במיטתו ישנתי,
אם זו לא אהבה – מה כן?"

עדיין אוהבת, עדיין גאה

אצלנו, בניגוד לגולדה וטוביה, זה רק עשרים שנה, לא שלושים. ובכל זאת, כך נדמה לי, גם עשרים שנה מעניקות פרספקטיבה לא רעה לבחינת הנושא. ואני שואלת את עצמי:  "אותו, את אוהבת?". עליי להודות שכשהוא בא הביתה מהעבודה הפרפרים (שכנראה יצאו לפנסיה) לא מרפרפים בבטן, הלב לא כמה ועורג כשהוא נוסע לחו"ל לארבעה ימים מטעם העבודה, היד לא רועדת מהתרגשות בכל פעם ששמו מופיע על צג הטלפון הנייד, ואני לא סופרת את הדקות עד שנתאחד ונהיה לאחד (צודקים. המשפט האחרון לקוח מרומן זול למשרתות).

אז אני שואלת שוב: "אותו, אני אוהבת?"

עדיין אוהבת את הריח שלו (למעט כשהוא חוזר מריצה), עדיין חושבת שהוא הכי יפה בעולם כשהוא לובש את החולצה הירוקה (המתאימה לצבע העיניים שלו), עדיין אוהבת לשבת אתו בארוחת ערב כשאנו מוקפים בילדים שלנו, עדיין גאה בו כשהוא מדבר על פוליטיקה בלהט (למרות שאותי זה קצת משעמם), ועדיין לא ראיתי בעשרים השנים האחרונות מישהו אחר שאתו הייתי רוצה לבלות את חמישים השנים הבאות. אפילו לא את חמישים הדקות הבאות. ואם זו לא אהבה, אז מה כן?

* מוקדש לחברותיי האהובות הנשואות באושר. יחסי. הכל יחסי.

מתוך הבלוג שלושה ילדים שתי מתבגרות

תמונת אילוסטרציה: George E. Norkus, פליקר
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%aa-20/feed/ 1
כפכפים ורודים כמשל http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a4%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9e%d7%a9%d7%9c/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a4%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9e%d7%a9%d7%9c/#comments Sun, 19 Sep 2010 11:01:51 +0000 http://saloona.co.il/?p=16819 06:20. השעון מצלצל. אני מכבה את הצלצול המטריד ולא מבינה איך הבוקר הגיע כל כך מהר. סידורים של בוקר, הכל על הדקה – צחצוח, שיער, קפה ראשון, בגדים, כותרות של "הארץ".

נעלתי נעליים גבוהות, החלטתי שאחרי העבודה אשאר בעיר, יש לי כמה דברים לקנות. חיפשתי את הכפכפים הוורודים שלי. אלה הנוחות, אלו שבילדותנו קראנו להם נעלי אילת – כפכפים ורודים עם יהלום בקצה (אמיתי! בטח אמיתי). יוק! גורנישט! נאדה!  – אינם.

מתי נראו בפעם האחרונה?

המחשבה הראשונה שלי היא שאני כבר בת 44 ואולי הראש לא עובד טוב כמו פעם. מיד דחיתי את המחשבה הזאת. אני הרי אדם מסודר, ותמיד מניחה את החפצים שלי באותו מקום – משקפיים ליד המיטה, נעליים בכניסה, מפתחות על השידה מתחת למראה. לא יכול להיות שנעלתי אותם אתמול בערב והיום בלעה אותם האדמה.

המחשבה השנייה – אולי נשכבתי על הספה בערב וחלצתי אותם ליד. המשכתי לחפש. כמי שנשואה לאדם המאבד תדיר את הארנק/מפתחות/מסמכים/משקפת לבריכה, יש לי פילוסופיה (טוב, לא ממש משנה סדורה שאפשר לכנות אותה בשם "פילוסופיה", יותר דומה לתיאוריה) באשר לחיפוש חפצים: אני עוצרת את המחפש המסתובב כאחוז תזזית ברחבי הבית ומנסה לעזור לו להתחקות אחר צעדיו. מתי השתמשת בארנק בפעם האחרונה? מה קנית? ראית אותו אח"כ באוטו? אתה זוכר אם נכנסת איתו הביתה? אני מאמינה במודיעין. חשיבה בדרך כלל מסייעת יותר מקד"ר (קליטה דרך הרגליים, למי ששכח). במקום להתרוצץ כמו עכבר מעבדה שהוזרק לו חומר מעורר, שב רגע על הספה, נסה לשחזר איפה היית ומה עשית ובדרך כלל בכך התעלומה באה על פתרונה.

סורי, זה מה שהיה

בחזרה לכפכפים הוורודים. אחרי ליקוט הפרטים המודיעיניים הנחוצים, איסוף ראיות ותחקור עדים מרכזיים בפרשה, הגעתי למסקנה העגומה – בתי האהובה, הבכורה, בת הכמעט-17 לקחה אותם כשהיא רצה החוצה להסעה שתיקח אותה לתיכון. הדופק עלה, הנייד נשלף – להתקשר או לשלוח סמס? לא רציתי להסתכן בשיחה עצבנית שתתפתח למריבה קולנית שתתפתח למשקעים פסיכולוגיים עמוקים. שלחתי סמס ניטראלי – "לקחת לי במקרה את הכפכפים הוורודים". התשובה לא איחרה להגיע: "כן, סורי… שכחתי את כפכפיי ברמה"ש וזה מה שהיה".

זה מה שהיה? הכפכפים הוורודים היפים והנוחים שלי?! זו ברירת מחדל בעיניה, "זה מה שהיה"? "תירגעי" אמרתי לעצמי, "כולה כפכפים". יש אנשים שחולים במחלות סופניות, יש ילדים שמגורשים מהמדינה ויש אנשים שאין להם מה לאכול בערב החג. ואת מתרגשת מכפכפים אדיוטיים?

מחשבות התרוצצו במוחי. החל מהתחושה שאני באמת עושה הר מעכבר, דרך בושה על כך שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, ועד עצבים על כך שלקחו משהו בלי לשאול אותי.

הסיפור נגמר בכך ששלחתי לה סמס: "חיפשתי אותם רבע שעה, הם שלי. אנחנו לא בשותף. לפחות תשאלי לפני שאת לוקחת". והתשובה שלה — "טוב, אני מצטערת. זה רק כפכפים, מה הסיפור?"

אירוע מינורי, קטן ושולי. אבל מעצבן

אז להלן המסקנה שלי מהסיפור (בת הכמעט-17 טוענת שהוא "לא סיפור", ובתרגום non-issue). יש דברים קשים וחשובים בחיים. יש אסונות ויש צרות. אלו המקרים המעצבים את חיינו. מקרים מכוננים. לקיחת דבר-מה ללא רשות לא נכנס לקטגוריה של הדברים האלו. זה אירוע מינורי, קטן ושולי. ברור שזה שטויות. אז לא אוכל לנעול את הכפכפים היום. ביג דיל.

אבל. כן, יש אבל. אלוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים. אסור לקחת לאנשים דברים אישיים שלהם מבלי לשאול את רשותם. מותר לאדם (כן ילדות, אמא היא גם בנאדם) שיהיו לו חפצים אישיים משלו מבלי שירצה לחלוק אותם עם אחרים. עזבנו את הקיבוץ בשנות ה-70 כדי שלא נצטרך לחיות לפי החוק "כל מה ששלי שלך ומה ששלך שלי". לא רוצה. אני רוצה לדעת איפה הפינצטה שלי (זה הסיפור של לפני כמה חודשים), ולדעת איפה המסקרה שלי כשאני צריכה אותה (גם זה קרה), ולמצוא את הכפכפים שהנחתי בדיוק במקום בו הנחתי אותם. זו זכותי. אני רוצה שיכבדו אותה. יש גבול דק שעובר בין לקחת ובין לשאול. הנה סיסמה שיכולה להפוך לסטיקר שיכולה להפוך לדרך חיים. "לפני ששואלים – שואלים".

מתוך הבלוג שלושה ילדים שתי מתבגרות

צילום: emilio labrador, פליקר
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a4%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9e%d7%a9%d7%9c/feed/ 0