בלון הנפץ שכילה את המצפור

אסף סיבוני ז"ל נהרג באסון המסוקים, לפני 22 שנה ואתמול, המצפור שהקימה לזכרו אמו, שלומית, עלה באש באחת מ-13 שריפות בלוני נפץ בעוטף שקרו כולן ביום אחד

25/06/2019
רות מרגולין קבלו עדכונים מרות
  • RSS

ברגעים של חנק, כשהכול סוגר, אני תמיד בורחת לכמה שעות. לפעמים לנסיעה שלא נגמרת ברכב ולפעמים למצפור של אסף. אסף סיבוני ז"ל.

את אסף לא הכרתי, למדנו באותו בית ספר אבל הוא גדול ממני בכמה שנים. וכששמעתי את שמו בפעם הראשונה היה כשנהרג באסון המסוקים בשנת 1997. זה קרה ב-4.2.1997, כאשר שני מסוקי יסעור התנגשו מעל שאר יישוב בדרך למוצבי צה"ל שבדרום לבנון. הייתי תלמידת תיכון והחדשות הציפו בתמונות של כאב, של 73 עולמות שנגדעו ונחרבו ברגע. מורים וחברים לכיתה שהיו כשבורים, לא מבינים את משמעות המוות. שיגדלו יגלו שזה בגלל שאי אפשר להבין.

מאז, הקימה אמו של אסף, שלומית, את מצפור אסף. נקודת תצפית שמצידה האחד משקיפה על רצועת עזה ומהצד השני קיבוץ ניר עם בו גדל והעיר שדרות. בין כל אלו תהום. הרוח מורגשת במקום החם הזה, צמחים וציפורים מכל סוג.

פעמוני המתכת במצפור אסף סיבוני ז"ל (צילום: ביטחון שער הנגב)

בראש הגבעה נבנו פעמוני רוח ממתכת. אהבתי אותם כל כך, כל פעמון מצינור ברזל מציין שנה משנות חייו של אסף. והם ניגנו וניגנו ככה שכל הגבעה יכלה לשמוע. פעמונים שהפכו לצליל הטבעי במקום. מי שנשאר כמה דקות להקשיב יכול היה לראות את לוחות הקרמיקה שעליהם צוירו העופות שנמצאים במאגר המים שממול. כך, על גבעה קטנה, מוקפת בעצים, בציפורים ובקול פעמוני חייו של אסף, עם מבט דרומה לכיוון עזה וג'בליה וצפונה לקיבוץ ומבני הבטון של העיר, תמיד ברחתי לשם מכאוס, מסתכלת על כאוס אחר. של חיים, של רצון ליצור, סמליות המקום שניות מהגבול.

לקחתי איתי את חליל המתכת שלי, שבו אני מנגנת. מנסה להשתלב בקול החיים של אסף, אסף שלא הכרתי, ועכשיו - יש לו גבעה. ניגנתי תמיד עד שנגמר בי הכוח, בידיעה שאיש לא ישמע את זעקת המתכת.

המצפור עולה באש, הציפורים אינן שם (צילום מסך)

אתמול, בין ידיעה אחת לאחרת על בחירות חזרו דיווחים על שריפות בלוני הנפץ. 13 שריפות בעוטף עזה, ואחת, שכילתה את המצפור. התמונות שיצאו מידיהם של אנשי ביטחון עצרו את הזמן. הוא כבר לא ממשיך. כבר אין עצים אלא עפר שחור, הציפורים ברחו ומי יודע מתי יחזרו. התהום נשארה ערומה.

בחדשות הערב דווחו על השריפות, מספרים של דונמים שחרבו. אבל מי שדרך על הקרקע הזאת לא מתייחס למספרים. תושבים באזור לחימה של כמעט 20 שנה חיים את הדינמיקה הפוליטית והכאב של המראות. שום דבר זה לא סטטיסטיקה, זה לא עוד שורה בעיתון אלא משא נוסף לנפש שתמיד מפתיעה בכמה יכולה להכיל, גם כשלא רוצה.

בצילומים הצלחתי לראות את הפעמונים של אסף, עדיין מנגנים לפי משב הרוח, ומתחתיה הכל חרוך ושחור, ריח שריפה. הציפורים לא שם יותר.

אחרי השריפה, אדמה חרוכה ושקט (צילום: ביטחון שער הנגב)

ואני, אני יודעת שלי כבר אין לאן לברוח. אין את המקום השקט, אין את הקול של אסף, את היכולת להיות במקצב של הרוח בין הפעמונים לבין החליל שלי. אני לא יודעת אם לוחות הקרמיקה עדיין יוכלו לזהות את הציפורים שבמקום, כי הן ברחו. למקום של חיים.

אני אגיע שוב למצפור. אבל לפעמונים יהיה צליל אחר. מתכתי. אולי זר. לריח ייקח זמן להעלם. המקום גם ישתקם, אני יודעת. וגם הציפורים ישובו. ולנפש לא תהיה ברירה אלא להכיל. שוב

הכיתוב לזכרו של אסף סיבוני ז"ל (צילום: ביטחון שער הנגב)

על לוח האבן במצפור חרוטות המילים האלו:

"הנה הילד, יפה תלתלים ותואר

גולש בארץ גבעות וכורכר

הנה הנער, זקוף קומה ונישא,

עיניים חכמות וצוחקות לו,

פוסע בשבילים,

הרוח נוגע בפניו,

ועדר פרות מלווה צעדיו

והנה החייל, שאך הגיע לחופש,

מביט אל השדות ואל המרחבים,

אוסף, אל ליבו את אשר אהב

געגוע לאסף שלא הכרתי

.

** הכותבת היא תושבת עוטף עזה ויועצת תקשורת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה