"אני לבד ואני מאושרת בחלקי"

"הוא היה מופרע. היום אני יכולה לומר את זה בפה מלא. אז, לא באמת יכולתי. חשבתי שזה הכל אני. גם לא ידעתי אחרת"

30/11/2018
ויצו קבלו עדכונים מויצו
  • RSS

סלינה, אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו. את זוכרת?

כן. התקשרתי אליך אחרי שהשארת הודעה שיחזרו אליך. רצית להתייעץ באופן אנונימי. כששמעתי אותך אומרת "מדברת הדר מהמרכז למניעת אלימות" הרגשתי שאני קורסת. כל מה שהיה שמור בפנים עד אז התפוצץ, לא יכולתי להכיל את כל הרגשות האלו שהתערבבו אחד בשני; פחד, הקלה, בהלה, חוסר אונים. אלוהים אדירים.

אני זוכרת ששמעתי את הקול שלך. התקשרתי בכוונה להזמין אותך לעוד שבוע אם תרצי לצאת מהאנונימיות. אבל המחנק הזה דרך הטלפון וה-"כן" האצור הזה שלך גרם לי מיד לומר לך בואי. בואי עכשיו. הייתה איזושהי דחיפות שהצלחת להעביר לי דרך הטלפון במילה אחת.

חשבתי לעצמי באותו רגע שני דברים – אלוהים אדירים מה עשיתי?! הוצאתי החוצה את הסוד ובמקביל ידעתי שניצלתי. שאני הולכת להציל את עצמי! אולי גם את הבת שלי, אבל קודם את עצמי. היא כבר הייתה גדולה, בת 17. לא בטוח שהייתה באה איתי.

"את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו?" (שאטרסטוק / kikovic)

את זוכרת בת כמה את היית?

כן, הייתי בת 57 משהו כזה. שמנה, גדולה, לא בריאה. השיער שלי נשר. הבן הבכור שלי, עם הצרכים המיוחדים כבר היה מסודר במסגרת שלו. את השני גם הצלחתי כבר להוציא מהארץ ללימודים בחו"ל.

אז מה היה? איך בסוף הגעת אלינו?

עשו כנס בעבודה שלנו, לקחו אותנו, את כל הסייעות בגנים, עשו לנו הרצאות. הביאו את מנהלת המרכז למניעת אלימות והיא דיברה שם. מה שתפס אותי היה שהיא אמרה שאפשר גם להתייעץ באופן אנונימי. לא חייבים לומר את השם. רק להתקשר. ידעתי שלא כדאי יהיה להביא את הפלייר הביתה, אז שיננתי בעל פה את הטלפון והתקשרתי.

הוא היה מופרע. היום אני יכולה לומר את זה בפה מלא. אז, לא באמת יכולתי. חשבתי שזה הכל אני. גם לא ידעתי אחרת. אמא שלי היה אמא יחידנית. אבא שלי נעלם אי שם באירופה כשאחי ואני היינו בני 6 או 7, משהו כזה. הוא נסע לבקר את ההורים שלו ברומניה ולא חזר.

אני זוכרת את הסיפור שלך עד היום, כמעט 10 שנים אחרי.

שמונה. כשהגעתי אליך הייתי כמו קרון רכבת שירד מהפסים והתנתק מכל הקרונות. הייתי הקליפה של עצמי, שגם היא הייתה סדוקה.

"הייתי הקליפה של עצמי, שגם היא הייתה סדוקה" (שאטרסטוק / Inger Anne Hulbækdal)

הייתי במסלול הרגיל. סיימתי בית ספר תיכון, צבא – קצינה. את יודעת שהייתי קצינה? אפילו חתמתי קבע. פגשתי את רחמים כשהייתי כבר בקבע. הוא אמר לי שאלוהים שלח אותי אליו כדי שאסדר לו את החיים ואני, כמה רציתי אהבה. גם אז הייתי גבוהה וגמלונית, שמנמונת עם צמה וסימני חצ'קונים. מה זה היה בשבילי כשהוא אמר לי את זה!

הוא גדל בבית משוגע לגמרי. אמא שלו הייתה אישה טובה אבל חולת נפש. אבא שלו היה שתיין שחי על חשבון המדינה והאחים שלו- כל אחד עם הבעיות שלו. הוא היה בן 25. כל יום הוא היה מחכה לי ליד השער של הבסיס. היה ביישן כזה. עיניים כחולות יפיפיות. כשהוא היה רואה אותי הוא היה מתרגש. אז לא היו טלפונים ניידים. איזה מזל, אם היו – לא היה מניח לי בכלל. בבוקר הוא היה מחכה מתחת לבית ונוסע איתי לבסיס. הוא עבד במסעדה של הדוד שלו, אז אף אחד לא בדק מתי הוא הולך ומתי בא. זה החמיא לי. תשומת הלב הזו. היום אני מבינה שזה סוג של סטוקינג. הוא רצה לדעת כל דבר- מה אכלתי, מתי הייתי בחדר אוכל או בשקם וכמה זמן, עם מי דיברתי, מה אמר המפקד, מי התקשר, איך קוראים לחיילים ולחיילות שנמצאים איתי במשרד, איפה כל אחד גר, מה הקשר שלי איתם ומה אני יודעת על כל אחד. מה אני מספרת עליו. אבל הכל בנחמדות. חקירות קטנות כאלו, כמעט לא מורגשות. אם הייתי יוצאת מהבסיס עם השיער אחרת ממה שנכנסתי בבוקר, מיד הייתי נשאלת מה קרה? למה השיער ככה ולא אחרת?

אבל מה ידעתי אז. – סוף סוף מישהו הסתכל עליי. רצה אותי. ועוד בחור בן 25, שנראה טוב, שמתרגש ממני.

אחרי שנה וחצי משהו כזה התחתנו. אחרי שסיימתי את הקבע. אחרי הנישואים הדברים נהפכו לקשים יותר. כבר לא היה לי חשבון בנק משלי, הוא שכנע אותי שמיותר ממש שני חשבונות בנק. מאותו רגע ועד הרגע שעזבתי אותו 27 שנה אחרי – לא הייתה לי גישה לחשבון הבנק. הכל היה דרכו. אותי הוא היה מביא רק לחתום על הלוואות על גבי הלוואות. אין לי מושג לאן הכסף הלך. כי כל הזמן היה חסר. הוא פתח עסקים שנפלו ונכשלו. אני הייתי עסוקה בלטפל בתינוק שנולד ושהבנו שהוא לא ממש בסדר, 11 חודשים אחרי שהראשון נולד, השני נולד.

הייתי לבד. לבד עם שני תינוקות ובעל שהלך ובא, חקר ובדק כל דבר, נתן כסף במסורה. לא נתן לאף אחד להתקרב אליי. הוא היה בא איתי לכל הבדיקות, לכל האבחונים – אבל לא נכנס. מחכה בחוץ. מחזיר אותי הביתה והולך לעבוד. נועל את הדלת – אין יוצא ואין נכנס. היו פעמים שחשבתי שאני משתגעת.

וכשהוא היה מגיע הביתה היה חוסר שקט, הוא היה אחוז תזזית – זז ממקום למקום, טורק דלתות, מתעצבן על הרעש של הילדים, הוא לא הצליח להבין שהם תינוקות שאי אפשר להשתיק אותם. היה מאשים אותי שהם "לא רגועים". הוא האשים אותי שהילד יצא לא בסדר – "זה בגלל שאת שמנה ומכוערת הוא יצא ככה". "את פגומה והילד שלך פגום." – אלו היו המילים. היו פעמים שהוא היה צורח את זה היו פעמים שהוא היה אומר את זה בשקט, בקול מרושע שהפחיד אותי יותר מהצרחות.

"את פגומה והילד שלך פגום" (שאטרסטוק / Sjstudio6)

כשהילדים גדלו ואפשר היה להכניס אותם למסגרות, אנחנו כבר היינו במצב כלכלי קשה מאד. לא היה לנו מה לאכול. גרנו בדירת חדר קטנה. הוא לא הסכים שהרווחה תהיה מעורבת אז לא יודעת איך, הצלחתי לשכנע אותו שייתן לי לצאת לעבוד. הוא התנה את זה בעבודה רק בסביבה של נשים. לא הבנתי את זה – הוא כל הזמן היה משפיל אותי, מעליב אותי ואומר לי כמה אני שמנה, מכוערת, לא סקסית היה אומר : "מי ייגע בך? אף אחד." ומצד שני היה בהיסטריה אם גבר היה נושם לידי.

האלימות שלו הייתה מסוג אחר. הוא התעלל בי נפשית כל יום היה אומר לי כמה אני לא שווה, כמה אני טיפשה, כמה אני מכוערת, שמנה, מעוותת, לא נורמלית לפעמים הוא היה אומר חולת נפש. כשהיינו אוכלים הוא היה אומר כמה הוא נגעל ממני, מאיך שאני לועסת. גם במיטה – הוא היה מתחיל משהו ואז עוצר ואומר – איכס, את דוחה. את מגעילה, איך בכלל אפשר לגעת בך עם כל השומן הזה- הוא היה מעמיד אותי מול המראה, ערומה ולא נותן לי לזוז לזמן שנראה כמו נצח והוא מונה את הפגמים שהוא מוצא ואני מרגישה מבוזה, מחוללת. הכאב הוא צורב ועצום וכל מה שרציתי באותם זמנים זה להתכווץ להיעלם.

פעם אחת אמרתי לו בוא נפרד. בוא נסיים את זה. למה להמשיך ככה? הוא צחק, אף פעם לא ראיתי אותו צוחק ככה. צוחק ולועג עליי – לאן תלכי? מי את בכלל? את כלום ושום דבר.

והיו עוד דברים הזויים, שעד היום אני לא מצליחה להבין את הטירוף הזה, ככל שהתבגרנו ככה הדברים נהפכו למשהו שהיה קשה מנשוא. הוא לא הרים עלי יד אפילו פעם אחת. הוא היה אומר לי – "אני לא אעשה אף פעם משהו שאת תוכלי להתלונן עליו ולהכניס אותי לכלא". אבל הוא עשה דברים אחרים – היה משתין על הקירות בשירותים סתם כי בא לו, היה לוקח את הנס קפה ושופך על השיש, עם סוכר מים וחלב ומשאיר ככה. היו פעמים שהוא היה מוציא בלילה את השקע של המקרר עם האוכל לשבת והיה יושב עם פן כדי שהאוכל יתקלקל. לכי תביני.

השם שלו זה פרדוקס. רחמים קוראים לו – בלי טיפה של מידת רחמים.

"אני עדיין גבוהה, עדיין שמנה, אבל אני לבד ואני מאושרת בחלקי" (שאטרסטוק / white heart)

שנה וחצי היית אצלי בטיפול. מבחינתי את היית אחת הנשים האמיצות ביותר שפגשתי כי אני יודעת שכשהוא הבין שאת הולכת לרווחה, הוא השתולל והחריף את האלימות הפסיכולוגית והנפשית ושהוא גם השתמש בילדים נגדך.

כן.. אבל. אני כבר הייתי בטיפול שנה שלמה כשהוא גילה את זה. כבר לא הייתי אותה סלינה ואולי בגלל זה הוא גילה. גם לא חזרתי להיות סלינה של לפני רחמים. אני מרגישה שבראתי את עצמי מחדש.

המחיר היה בניתוק משני ילדיי הבריאים – הבן והבת. הם כעסו, תפסו את הצד שלו כי הוא ידע להיראות המסכן והאומלל שאמא מעלילה עליו, הוא אפילו סיפר להם שהוא חולה. אבל אם לא הייתי הולכת – אני הייתי מתה.

ואיפה את היום?

בעיר אחרת באזור אחר בארץ. הבן עם הצרכים המיוחדים נפטר ומבחינתי זה היה האות לעזוב את העיר ולהתחיל מחדש. שנים תורגלתי לחיות בצמצום, בקטן לכן הצלחתי מהר מאד להסתדר. הייתי בת 60 והרגשתי כמו בת 20, כאילו השתחררתי מהצבא. אפילו נסעתי לטיול בחו"ל.

אני עדיין גבוהה, עדיין שמנה, אבל אני לבד ואני מאושרת בחלקי.

#שבועהמאבקבאלימותכלפינשים

#נקודת_יציאה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה