50 גוונים של ביקורת

מבקרת הקולנוע מרלין וניג בוחרת להיות אאוטסיידרית בעולם מבקרי הקולנוע ומספקת לנו הצצה חשובה לעולם הביקורת בעידן של שפע על שלל גווניו ועל מה שחסר בו במיוחד

31/10/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

אחת לפרק זמן (ארוך) מתעורר שיח אקס טריטוריאלי על שדה הביקורת. שיח רכושני על גבולות השדה והטעם הטוב . זה קרה לאחרונה, למשל, בעקבות מכתב זועם שנשלח ממפיץ הסרט ״סקין״  למבקר הקולנוע של עיתון ״הארץ״ אורי קליין ופורסם בפומבי.

השיח הזה שמוציא את השד מהבקבוק, הוא זה שמביא אותי להמשיך לפרסם ביקורות קולנוע, והוא זה שגרם לי לכתוב את הטקסט הבא.

מה גורם למבקר ״רע״, להיחשב כמבקר טוב? מדוע ידע תיאורטי מוערך יותר מחוויה או ניסיון חיים או מדוע המקסימום שמבקר יכול לתת נתפס כפחות ערך מהמינימום? מדוע ״אנינות״ מוערכת כשמרנות בתפיסת הטעם?

כדי לנסות ולהשיב על השאלות האלו, צריכים להכיר את המנגנונים של שיח הביקורת. שיח זה מורכב ממשולש יחסי כוח: יצירות הקולנוע, מבקרי הקולנוע והקוראים. משולש זה לא השתנה בהרבה על אף הניסיונות, המוטיבציה, הכוונות הטובות, השיח אודות אמנות הקולנוע נותר רדום וכאילו לא קיימים מעבר לשני הקטבים של ידע ופופולריות דבר. השיח מצליח להקים מרבצו, אחת לפרקים את קהילת יוצרי הקולנוע בעבר, בהווה, ובעתיד וכולם כאחד, ננזפים או מתמלאים גאווה בגלל שרביט העט של המבקר הקדמון. לכן, השיח הזה, הוא כאבן שאין לה הופכין. שאלת המה שווה יותר, ניסיון חיים או ידע תיאורטי, מתייתרת כשאנחנו יודעים מה נחשב לשווה.

ביקורת הסרט סקיןאך השמרנות המפלגת את התפיסות האמנותיות על אף שהקולנוע מכליל את כולן (תיאטרון, ספרות, מוזיקה, צילום), לא רק לא מעניינת ומשדרת על תדר דומה אלא גם מזיקה.

כיום בישראל קיימת התפלגות באופי הביקורת ובקלות נוכל לזהות את ההתפלגויות:

הביקורת העניינית, המתרפסת, השמרנית, האישית, האסוציאטיבית – ידענית, הצבועה, המתנשאת והמחמירה.

גם כאן, המבקרים עצמם מתפלגים וגם הקוראים. ההתפלגות מורכבות ממאפיינים כמו:

מגדר (גברים/נשים)

גאוגרפיה (ת״א לעומת שאר חלקי הארץ)

גיל (משפיע על הניסיון המקצועי והותק)

סטטוס משפחתי (נשואים/רווקים והורים)

השקפה (חילונית/ דתית/פוליטית או אחרת)

לצד אלה, קיימים מבקרים וקוראים שאינם מושפעים מהלחץ הסביבתי הטעון, אך גם הם מתפצלים לנאורים או אינדיווידואליסטים ולרוב (לצערי) שנואים במיוחד.

הבמה גם היא משפיעה על מעמד המבקר ומידת כוחו:

שיח עצמאי מתנהל לרוב בבלוגים ואתרים ללא מו״ל. וכך, מכלול שיקולי הדעת וקידום הביקורת תלויים במבקר או בקבוצת המבקרים, שלרוב כותבים בהתנדבות.

שיח ציבורי מתנהל לרוב במערכות תקשורת גדולות: עיתונים מודפסים, אתרים באינטרנט וגופי מדיה שונים, לרבות רדיו).

המבקר מושפע ישירות מהשיח התדמיתי של גוף התקשורת בה הוא פועל והפופולריות שלו נוצרת מקהל קוראים שבוי (הארץ לעומת מקור ראשון, ישראל היום לעומת ידיעות אחרונות וכו׳).

טבלת דירוג מבקרים

אחרי יצירת הטקסט ופרסומו, מופעל ממד נוסף של יחסי גומלין ישירים או עקיפים עם היצירה:

ציטוט מבקרים על גבי פוסטרים וטריילרים

ציטוט גופי התקשורת בהם נכתבה הביקורת

ראיונות על הביקורת- מה שהופך את קאדר המבקרים למפורסמים בעצמם

תגובות מקוראים, קליקים ושיתופים- מה שהופך את המבקרים לפופולריים.

גם כאן, מערכת התגובות מושתת משני סוגים של מבקרים:

רודפי הפרסום והיח״צ- כותבים ביקורות באופן יזום ומלאכותי, מצלמים את עצמם עם טאלנטים מהסרטים עליהם כתבו, מתרפסים באופן חריג ומתחנף, בתוך הביקורת עצמה על היוצרים (בדגש על הבמאי/ת אבל גם על שחקנים), שולחים ציטוטים שלהם לפני כולם ליח״צ כאילו מדובר במרתון ״כל הקודם זוכה״ בציטוט על פוסטר.

הסולידים- נהנים ממנגנון הפרגון של היח״צ, אך מודעים לכך שהפרסונה שלהם כמבקרים טובים תקבע לבסוף, על פי מדת הקורקטיות, הריחוק והתקיפות המידתית (מתוך ״חוסך שבטו שונא בנו״)

המנותקים- לרוב כותבים בבמה מיוחסת, אינם פעילים ברשתות החברתיות, אינם מקדמים את עצמם וזוכים להערכה והערצה גורפת מצד מעגל הקוראים שלכתחילה שבוי וקורא רק אותם.

מנגנון נוסף שמשפיע על השיח הוא הקשר הישיר עם היוצרים. קשר זה עשוי להתבצע בכמה מישורים:

המבקר היה בעבר יוצר או סטודנט בביה״ס לקולנוע ולכן מושפע מהשיח ממנו בא.

המבקר התחיל מכתיבה לעיתונות וכיום הוא בעצמו יוצר ולכן מתקיים על קו התפר.

המבקר אינטלקטואל ומעולם לא עסק ביצירה ולכן קיים חלל מעשי בשדה הידע התיאורטי שלו והשיח שלו חד צדדי, אינפורמטיבי ומופשט.

המבקר מנהל שיח או דיאלוג עם במאים או במאיות כחברים במישור האישי. יש לציין בסעיף זה, שישנם יוצרים שלכתחילה חוברים למבקרי קולנוע על מנת לזכות לחסדיהם.

יש לציין כי מערכות היחסים והקשרים סביב המבקר יטו לפעמים לא במודע את השיפוט שלו. כך למשל, קליקת מבקרים או צמד מבקרים שהם חברים עשויה להשפיע זה על זה, עיתונאים משדה התרבות שכותבים על קולנוע באותה מערכת עשויים להשפיע ולעיתים אף המערכת עצמה שאמונה על עימוד, הגהה, בחירת התמונות ובראש כל זה – הכותרת - שלעיתים מכריעה מה יהיה הקו המרכזי של הביקורת.

גם יחסי הכוח הסקסיים בין כותבים לקוראים ולהיפך, משבשים שיפוט. הידיעה של כותב עצמאי, למשל, שמעגל מסוים של קוראים או/ו יוצרים קוראים אותו, עשויה לעיתים להטות את שיפוטו.

ולבסוף, ניתן לציין את אלמנט השכר. קיים פער גדול בין מבקרים בשכר למבקרים למען מוניטין. הפער קיים בתדירות הפרסום, במיקום בהיררכיית המבקרים וכמובן גם במוניטין הבמה עצמה. היכולת להיות ״נדיב״ או ״קמצן״ במילים, מתאפשרת רק מתוך ביטחון עצמי של קשר עם גוף תקשורת שגם משלם לך את שכרך.

מרלין וניג, בוחרת להיות אאוטסיידרית (אלבום פרטי)

אני כותבת את הדברים האלו, מתוך תובנה, שהאינטלקטואלים בני זמננו מעריצים את הרוע וכלל לא מבינים את הפוליטיקה שמאחוריו, שאינה שונה מהפוליטיקה שמאחורי הטוב הדביק. יחד עם זאת, צר לי כי בעידן השפע של ביקורות הקולנוע, חסרים בביקורות: כנות, חמלה, רומנטיקה, הזדהות, אינטימיות, דיאלוג אוהב ויכולת להפגין חולשה ולהיחשף (לעולם לא אשכח את אחד ממבקרי הקולנוע האהובים עלי, שכתב שבכה בסרט מסוים ואני דמיינתי אותו בוכה בכי תמרורים והתאהבתי בתחום). היום מעדיפים ביקורות שמתאפיינות בדיסלקציה חברתית, דיקטטורת טעם, הפגנת ידע (לא משנה אם תורגם ממגאזינים מחו״ל) ללא האישי. מעדיפים את הרחוק ולא את הקרוב. ואת מנגנוני הבקרה של השורדים ולהלא שורדים, השווים יותר והשווים פחות, הפופולריים והלא פופולריים וכו׳.

בחרתי להיות אאוטסיידרית ואמשיך להתמיד בבחירה הזאת אבל בואו תשכנעו אותי קוראים ויוצרים, שיש בכלל ערך לכל מה שאינו נע בין הדביק לתקיף.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה