5 דרכים להתמודד עם כעסים של מתבגרים

גיל ההתבגרות הוא תקופה מאתגרת גם לילד וגם להורים. הילד נמצא בסערה רגשית מאד גדולה, שיש לה השפעה על כל המשפחה ועל הדינמיקה בבית. תכירו בזה: אתם משפחה בהתבגרות. איך נכון להתמודד?

16/04/2015
נגה בירן קבלו עדכונים מנגה בירן
  • בדואר
  • RSS

כעסים של מתבגרים. צילום: שאטרסטוק

הוא ישב אצלי בקליניקה: "אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שאני מאבד שליטה. המתבגר שלי מוציא אותי מדעתי. אני מבליג המון ואז מתפרץ עליו. אחר כך מרגיש ממש גרוע ומתמלא ברגשות אשמה".

גיל ההתבגרות של הילדים הוא תקופה מאתגרת גם לילד וגם להורים. הילד נמצא בסערה רגשית מאד גדולה, שיש לה השפעה על כל המשפחה ועל הדינמיקה בבית. תכירו בזה: אתם משפחה בהתבגרות.

במהלך התקופה הזו אנחנו יוצאים מאיזון ובעצמנו לא תמיד יודעים איך להגיב ומה לעשות. הרבה פעמים הילד יודע לגעת בנקודות הכי רגישות שלנו ואנו מוצפים רגשות לא פשוטים, רובנו למדנו להדחיק, להסתיר ולא לתת להם מקום. חלקנו מסיחים את דעתנו בעזרת אוכל, סיגריות והתמכרויות אחרות כדי לא להתמודד עם משהו שאין לנו את היכולת להתמודד איתו.

אך אז מתחיל הילד המקסים שלנו את גיל ההתבגרות ואנחנו נאלצים להתמודד מולו ולמצוא דרכים אפקטיביות להתמודד עם הרגשות שלנו. אנחנו לא יכולים לדרוש ממנו איפוק אם אנחנו לא מאופקים. אנחנו לא יכולים לדרוש ממנו שליטה בכעסים אם אנחנו לא יודעים לשלוט בכעסים שלנו. יש פה הזדמנות לצמיחה ולמידה מתוך הקושי שאנו נמצאים בו. הזדמנות ללמוד לנהל את הרגשות שלנו ולהתמודד איתם טוב יותר. הזדמנות להתחבר לעצמנו וכך להתחבר למתבגר שלנו.

אז מה עושים?

.

1. לומדים לנהל את הרגשות שלנו.

זה אפשרי ומומלץ. ניהול רגשות הוא אחת המיומנויות הכי חשובות בהורות. ילדים לומדים מדוגמא אישית ואם אנו רוצים ללמד אותם שיעור חשוב לחיים אין דרך יותר טובה מזו. הם לומדים מההתנהגות שלנו יותר מכל הרצאה או הטפת מוסר. כמו כן, האופן בו אנו מגיבים משפיע על התגובות של הילד. אם אנחנו צועקים ומתפרצים בשעת כעס איך נוכל לצפות מהילד להתנהג באופן שונה? לכן אנו חייבים ללמוד להתמודד עם הרגשות שלנו כך שנוכל ללמד את המתבגר להתמודד עם רגשותיו הסוערים.

2. לומדים להרגע וגם להרגיע.

אחת ההמלצות שלי להורים במצבים של כעס היא ללמוד שיטות שעוזרות להם להרגע. כך, במקום להגיב באופן אינסטנקטיבי ובלי שליטה, מתרגלים דרכים להרגיע את עצמנו ואת הילד בשעת כעס, אחר כך משוחחים עם הילדים וחושבים יחד על דרכים שיכולות להרגיע אותם בשעת כעס. מעלים רעיונות שונים: שתיית כוס מים, ספירה עד עשר, לצאת החוצה לנשום אויר, ללכת לשטוף פנים, לומר לעצמם משפט מרגיע או כל רעיון אחר. 

3. לומדים להתאפק ולהשהות תגובה.

לא עונים מיד. לא מגיבים ישר. מתאפקים עוצרים וחושבים. אין צורך להגרר אחרי הילד. כהורים חשוב לעצור ולחשוב על הדברים ולהגיב מאוחר יותר אחרי שחשבנו ונרגענו. אפשר גם להגיד לילד: "אני כועס עכשיו על המעשה שעשית. אני רוצה לחשוב על זה ולהתייעץ עם אמא ואחר כך נדבר על הדברים". כך הרווחנו פעמיים: גם לימדנו את הילד התנהגות בוגרת - הוא רואה איך אנחנו מתאפקים ולא מגיבים מתוך אימפולסיביות אלא מתוך שיקול דעת - היה לנו מספיק זמן לחשוב איך להגיב על הדברים, כדי שלא נצטער אחר כך על התגובה הבלתי נשלטת שלנו.

4. מאפשרים הבעת רגשות.

חשוב שניצור בבית אווירה שנותנת מקום לתחושות ורגשות שונים ומגוונים. רובנו חוששים שאם נאפשר לילד להביע כעס הוא יהיה הרסני ויפגע במשפחה, או שאם נאפשר לו להביע קנאה לאחיו הקטן זה יצא מכלל שליטה. ההפך הוא הנכון! ילד זקוק לחוויה של קבלה של מי שהוא, על כל קשת רגשותיו. אנחנו חייבים לדעת להכיל את הכעס שלו ולתת לו מקום, לתת לו הרגשה שמבינים אותו כשהוא מקנא, שהוא לא המציא את הרגש הזה, שגם אחרים מרגישים כמוהו לפעמים, וכך הוא ירגיש מוכל ומובן ולהתפנות לרגשות אחרים, חיוביים יותר.

רגשות באים והולכים וכשנאפשר גם את הרגשות השליליים ולא ניבהל מהם, הם פשוט יחלפו ויאפשרו לשמחה ולרגשות חיוביים אחרים להכנס לחיינו. עוד סיבה שחשוב לתת מקום להבעת רגשות היא שכאשר אין רשות לכעוס הילדים נאלצים להדחיק את הכעס או לא לאפשר לו לצאת ואז יוצא משהו אחר במקום: או תוקפנות בלתי נשלטת או עצבות ודיכאון.

חשוב להבין שיש לנו צורך להביע תסכולים ויש לאפשר זאת כדי לא לצבור בפנים רגשות קשים שאין לנו דרך להשתחרר מהם. עם זאת, כל הבעת רגש מותרת ולגיטימית אך לא כל התנהגות מותרת. אנחנו לא נאפשר פגיעה באחר ולא נשתמש באלימות פיזית או מילולית. המטרה היא ללמוד להביע רגשות ותסכולים בגבולות המותרים.

5. לומדים תקשורת בינאישית אפקטיבית.

במקום לוותר, להבליג, להתלונן, לצעוק ולהשתגע, לומדים לבקש ולדבר על הצרכים של כל אחד. חשוב לקיים שיחות בין בני הזוג, שיחות עם הילדים ושיחות של כל המשפחה כדי להקשיב לכולם ולשמוע למה כל אחד זקוק. יחד מנסים לראות איך אנחנו, כמשפחה, דואגים לשיתוף פעולה ולאווירה נעימה בבית.

תקשורת היא לא לנהל מונולוגים ארוכים ולהרצות לילדים על מה שחשוב לנו. בתקשורת יש הקשבה ודיאלוג עם הצד השני בלי האשמה, ביקורת או הטחת עלבונות. ככל שהילדים ירגישו שותפים ויבינו גם את צרכי ההורים, כך יגדל הסיכוי שישתפו פעולה. כמובן שאנו כהורים מנהיגים את המשפחה ומקבלים את ההחלטות הסופיות, אך עושים זאת אחרי שהקשבנו ונתנו מקום לכל אחד להביע את עצמו.

 .

*נגה בירן היא מנחת קבוצות הורים בכירה במרכז להורות ומשפחה, במכללת סמינר הקיבוצים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה