4 הישגים פמיניסטיים של שנת 2013

מפסיקות את תרבות האונס, שוברות את תקרת הזכוכית, ממשיכות במאבקי תעסוקה ולא מוותרות על זכויותינו. קבלו את המאבקים המוצלחים של הנשים בישראל, וגם אלו שקצת פחות הצליחו

01/01/2014
נגה כהן קבלו עדכונים מנגה
  • RSS

בבריטניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, התנהל ויכוח פוליטי על גובה השכר של נשים. התפיסה הרווחת דאז הייתה שאישה תלויה בבעל שמפרנס אותה, ולכן אין צורך לתת לה משכורת שווה. הפמיניסטיות הפסידו במאבק, אך בהסתכלות לאחור, נראה שבפחות ממאה השנים שעברו מאז, המאבק הפמיניסטי התקדם בצעדי ענק.

בחינה של המאבקים הפמיניסטיים של השנה האחרונה מראה מגמה ברורה של חלחול ההבנה שדרושה תמיכה חברתית ביצירת שוויון בספירה הפרטית.

אז מה היה לנו השנה?

1. מפסיקות עם תרבות האונס

הפריצה המשמעותית ביותר השנה הייתה שבירת התפיסה ששאלת הגבולות הלגיטימיים של אקטים מיניים הם סוגיה פרטית. נקודת המפנה הייתה פרשת עמנואל רוזן, שחשף תא העיתונאיות. מקבלי ההחלטות שסביבו, ברובם המוחלט גברים, ידעו, כפי שעולה מרביב דרוקר ומעדויות של אנשים שהכירו את ההתרחשויות. אולם, הם לא חשבו שמדובר בסוגיה שדורשת טיפול.

ההדים מפרשת עמנואל רוזן ניכרו בפרשת אייל גולן. גולן בעל קטינות בנות 15-14 שהובאו אליו, באקטים שמהותם שכרון כוח פיזי. הדיון הציבורי שהתעורר כבר היה מורכב יותר, והתגובות כללו ניתוח מעמיק יותר של מהי משמעותה של הסכמה של קטינה והאחריות של גבר מצליח בן 40.

פרשת עמנואל רוזן: איפה היו הנשים שידעו ושתקו? (צילום: יח"צ)

ביטויים נוספים של הבנת האחריות הזו הם בהצלחת עמוד הפייסבוק "אחת מתוך אחת" בה נשים מספרות על הטרדות מיניות שעברו, וההד הציבורי שיצר הסרט "שש פעמים" של יונתן גורפינקל ורונה סגל שמגולל את קורותיה של נערה שהופכת למתת מין של נערים בניסיונה לזכות ביוקרה חברתית.

האם ההבנה הזו חלחלה גם למוסדות ולמקבלי ההחלטות? לדברי טל שניידר, בלוגרית פוליטית ופעילה בתא העיתונאיות, ההתמודדות החברתית עם פרשת רוזן, וכן פרשות דומות נוספות, הן תעודת עניות לאופן בו הרשויות בחרו לטפל בפרשת קצב. "לדעתי נשים רבות בישראל התבוננו על היחס והדרך בה השפילו את אותן מתלוננות והבינו שלא כדאי לפנות לרשויות עם תלונות בתחום ההטרדות המיניות או תקיפות מיניות. זו תוצאה עגומה, אבל זו המציאות כיום".

דוגמאות נוספת לטיפול העגום של מקבלי ההחלטות, היא בניסיון להחזיר לעבודה את נתן אשל, שהואשם בצילום עובדות בלשכת נתניהו מתחת לחצאית, ובחירתו של ערוץ 10, שם הגיש רוזן, לשדר את "הכפר" שבה כיכב עבריין מין מורשע וכן ראיון פורנוגרפי עם הילדה בת ה-12 שנאנסה על-ידי קבוצת בנים.

2. שוברות בעדינות את תקרת הזכוכית

השנה נשים הצליחו להגיע לתפקידים בכירים. הצלחה פמיניסטית משמעותית נרשמה במינוי קרנית פלוג כנגידה ראשונה בישראל, לאחר צירי לידה קשים, וכן במינוי יעל אנדורן על-ידי שר האוצר, למנכ"לית המשרד. כמו כן, שלושת הבנקים הגדולים בישראל מנוהלים על-ידי נשים: סמדר ברבר צדיק בבינלאומי, רקפת רוסק עמיניח בלאומי ולילך אשר-טופילסקי בדיסקונט.

לצד הצמרת הכלכלית, בכנסת מכהנות מספר שיא של חברות כנסת - 27, כאשר חלקן נבחרו כמובילות קו פמיניסטי, בהן מירב מיכאלי מהעבודה, מיכל רוזין ממרצ וד"ר עליזה לביא מיש עתיד. גם זהבה גלאון, יו"ר מרצ, ידועה כאקטיבית מאוד למען זכויות נשים ושלי יחימוביץ', מהעבודה, פעלה רבות נגד מטרידים מיניים ואנסים.

למרות זאת, הכנסת והממשלה הנוכחיים פועלים להשארת נשים בביתן. לא רק שמעט הצעות שיטיבו את מצבן של נשים עלו, אלא שגם אלה שעלו, הופלו. כך לדוגמה, התנגדות לפיד לחופשת לידה לגברים והפלת החוק של גלאון שנועד להשוות את מעמדן של נשים לא עובדות לגברים, בביטוח לאומי. כחריגים, ראוי לציין שני חוקים שעברו, של ד"ר לביא ושל גלאון, שמחלישים את התלות הכלכלית של נשים בגברים שהיכו אותן.

בפוליטיקה המוניציפלית, מספר שיא של נשים, 40, התמודדו על ראשות העיריות והרשויות, אבל רק שלוש נבחרו: מרים פיירברג בנתניה, יעלה מקליס ביהוד וליזי דלריצ'ה בגני תקווה. ראוי לציין גם את ההתמודדות של רשימת הנשים "עיר ואם" החרדית באלעד, בראשות מיכל צ'רנוביצקי, שלא עברה את אחוז החסימה, אך מייצגת שינויים שמתרחשים בתוך החברה החרדית, שם ההפרדה בין מקומן של הנשים בבית למקומם של הגברים בחוץ, היא קיצונית עוד יותר.

3. ממשיכות במאבקי תעסוקה

נתוני הלמ''ס שפורסמו לאחרונה חשפו פערים בשכר הממוצע של גברים מול זה של נשים, 66% מהשכר של גבר ובשכר החציוני, 71% מהשכר של הגבר. נשים ממשיכות להוביל השנה מאבקי עובדים, במיוחד בתחומי תעסוקה נשיים, ביניהן לילי בן-עמי במאבק של מורות הקבלן, עליזה ידעי במאבק של מטפלות המשפחתונים, פאטמה שיתווי במאבק עובדות הניקיון באוניברסיטה העברית ומאבק הסייעות. גם את המאבק של עובדי סלקום יזמה ומובילה אישה, מיה יניב.

4. מפסיקות לוותר על זכויותינו לטובת מאבקים אחרים

נשים ששייכות לקבוצה מוחלשת נוספת, חוות דיכוי כפול, הן של הקבוצה שהן שייכות אליה והן בגלל היותן נשים. השנה, נשים בקבוצות אלה נלחמו ביתר שאת על זכויותיהן בתוך הקבוצה. הדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק בתוך הקהילה הלהט"בית, שם עולות שאלות על ההשלכות של מהלכים לטובת הומוסקסואלים על-חשבון קהילת הלסביות, כמו תהיות על הצעת החוק של ד"ר עדי קול שמשווה את נקודות זיכוי המס שהומוסקסואלים מקבלים, אך פוגעת בזוגות לסביות, ושאלות לגבי אימוץ דרך אימהות פונדקאיות על זכויותיהן של הנשים שנושאות את התינוקות.

הקהילה הגאה. צילום: Shutterstock

אז מה נאחל לעצמנו לשנה הקרובה?

שבשנת 2014 המאבקים ימשיכו ויצליחו: שמקבלי ההחלטות במוסדות ישנו את המדיניות ואת החוקים, שהתרבות תציג דימויים של נשים כבני אדם שלמים, שנשים וגברים יהיו שווים בשוק התעסוקה, ובעיקר – שנפרגן הרבה יותר אחת לשנייה.

_______________________________________

בהכנת הטור סייעו:

ד"ר עידית גיל, טל שניידר, לילי בן-עמי, טל אביטבול, הדס בשן, מעיין דותן, ירון דישון, לין דרור, אלעד הן, סתיו חסידים, הדר לביא, מיכל לוי, ליעד מלמד, נעמה נקי, ניב סוניס, ניצן סניור, חן פונדק, נועם פוירר, מיכל צ'רנוביצקי, אילאיל קופלר, מורן קירשנר, סנדה קרשו, גיל רוזנטל, עמנואל שלמון וחברות קבוצת "שיח פמיניסטי". כמו כן, את המונח "שכרון כוח פיזי עם ילדות שהובאו אליו" הציע ספי רכלבסקי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה