13 תמרורי אזהרה ביחסים

"נעניתי להזמנה לכתוב תמרורים לנשים שנמצאות בראשיתן של מערכות יחסים שעלולות להיות אלימות", מספרת הכותבת, שיצאה מקשר אלים ועדיין מתאוששת. "אני רוצה לעזור לנשים לזהות סימנים מקדימים"

אני כותבת את הרשימה הזו כשאני בחצי הדרך.

רחוקה מספיק ממנו וממני כדי לראות, אבל עדיין שם בנפש ועדיין כואבת את מה שהיה ואת מה שעוד יהיה. נישאתי לאדם שמאוד אהבתי. וכל כך רציתי שגם כשהבנתי בראש שמשהו לא טוב מתרחש, חשבתי שאוכל לו, ללא-טוב הזה, כי אהבה מנצחת הכל.

1. זו אהבה גדולה מהחיים

סיפור סינדרלה פוגשת את נוטינג היל פוגשת את אלכסנדר פן ואת אלתרמן ואת כל ההבניות התרבותיות האלה שספוגות אצל הדור שלי בדם. גם אחרי קורסים במגדר ומודעות פמיניסטית, 'גם אז לבבי לא יסור מעמך'. הרע לתפארת הזה יש בו משהו הרואי. הוא לא יכול בלעדיך. האהבה שלכם חד פעמית – אף פעם אף אחד לא אהב ככה, בטוטאליות הזו. והוא מדהים, כולם סביבו אוהבים אותו נורא. כריזמה מעוורת. ככה רצית שזה יהיה: גדול מהחיים. והוא מרגיש את זה גם. הרי אלמלא נכנסת לחייו הוא לעולם לא היה מתחתן. חלום מחוץ לזמן, בחודש הראשון לפחות. ואז זה מתחיל. ואם יש סימנים, את מבינה אותם רק בדיעבד.

2. הפחד

למה את יוצאת לבד בערב, כשחשוך? זה היה משפט הראשון. לכאורה חרדה, לא רציונאלית, וזה נחמד שדואג לך, ומקנא לך. אבל זה מתפשט ומתרחב ומתחיל לנהל לך את החיים. למה הסתכלת לעבר המסך. למה הבטת לשם. למה דיברת עם האיש מהמכבסה. למה דיברת עם החבר שלו שבא לכמה דקות והערת משהו לגבי משהו. אחד הזיכרונות שטבועים בי: מסיבה ראשונה בגן של הילד. צועדים יחד לעבר הגן וככל שמתקרבים החרדה גוברת. לא מהתרגשות. לא מ'מה יקרה' אם הילד ישכח את השורות ששינן או את תפקידו בריקוד. אלא מהאפשרות, הלא בלתי סבירה, שאחד האבות שאת רואה בבוקר כשאת מגיעה עם הילד לגן או בצהרים כשאת אוספת אותו, יאמר לך שלום בנוכחותו. פחד אמיתי. ולמרות שאת עושה הכל כדי שדברים כאלה לא יקרו, למרות שלמדת להימנע מקשר עין כדי שלא ידברו אתך, ואם מנסים את לא עונה, ויצרת לעצמך תדמית של אשה בלתי חברותית, שלא לומר מעט תמהונית. זה עלול לקרות. ולפעמים זה קורה, ואז ההתנהגות המוכרת. הכעס, ההתפרצויות, ההשפלה, העוינות, הקורבנות, הדיכאון.

3. הוא לא באמת מקשיב

הוא לא זוכר דברים משמעותיים כמו מה בדיוק למדת או איפה עבדת. לאן את רוצה לנסוע או מה החלומות שלך. אין לו עניין אמיתי במה שאת רוצה עושה אוהבת חושבת, כי זה חסר משמעות. הוא כאן כדי להפוך אותך למה שהוא רוצה שאת תהיי.

4. שליטה

לצורך שליטה בך יהיה הכרחי ליצור לך תלות כלכלית ואישית בו. מגורים מרוחקים מסביבתך הטבעית, טלפון חדש (עם מספר חדש, בבחינת מחיקת חייך הקודמים). התמסדות מהירה ממש, הריון מיד. מבחינה כלכלית לא חייבת להיות אלימות כלכלית בהכרח, לפעמים בדיוק להיפך, נהלי את החשבונות, הכל שלך, ללא הגבלות וללא שאלות, אבל אל תעבדי מחוץ לבית. ומתעוררים סייגים והגבלות על כל עיסוק שלך, על כל התפתחות מקצועית, על כל עשייה שלך לטובת עצמך, על כל דבר שלא קשור גם אליו, כי כל דבר למעשה מסכן את הנאמנות שלך לבית, את הנאמנות שלך אליו. ובמקרה שאת מבטאת רצון או צורך שחורג ממה שהוא יכול להכיל – ימים של התמודדות קשה.

5.  אידיאולוגיה חיצונית

כדי להצדיק את ההתנהגות שלו כלפייך הוא יגייס מערכת חיצונית כלשהי של ערכים שסביר שאת קשורה אליה גם, אינסטנציה חיצונית שמוכיחה שהוא צודק. טבעונות, חסידות, אידיאולוגיה פוליטית, קיימות, שולחן ערוך – משהו למדוד אותך בהתאם אליו. הקנאות כלפיך והקנאות הדתית או האידיאולוגית – מופעים שונים של אישיות קיצונית שלא יכולה להכיל מורכבות או ספק.

באופן טבעי זהו אלמנט מרכזי במערכות אלימות אצל זוגות שקרובים לדת, ואז בנוסף לאלימות נפשית יש גם אלימות רוחנית. אם פעם אלוהים היה חבר, לפתע הוא בתפקיד השוטר שבשמו מודדים לך את אורך החצאית, או את נקיות הספרים שאת בוחרת לקרוא, וכמובן מסבירים לך איך צריכה לנהוג ולחשוב ולהרגיש אשה דתיה.

זוג רב על המיטה

6. מסעות הצלב

תהיה לו ביקורת מתמדת על כל מה שאת עושה או רוצה ועל כל האנשים שאת אוהבת או היית איתם אי פעם בקשר. דה לגיטימציה מוחלט לכל דבר שנפשך קשורה בו, לדברים שזהותך מורכבת מהם, גם לרעיונות מופשטים כמו 'מערכת ההשכלה הגבוה', ספרות בדיונית, צמחונות, הלהקה שאהבת בילדות. אם עד עכשיו חשבת שאת יודעת לצייר – חשבי שוב. רוצה להתעמל? עוסקת בהבלים. פגישה של ועד הכתה? יש שם גברים גרושים כנראה.

7. התפרצויות

חייך יהפכו למסע ברכבת הרים. או שתהיי על גג העולם, או שתהיי בביבים. הקושי הוא שבימים טובים באמת תאמיני שאת על גג העולם, וכשתהיי בביבים בעיקר תרחמי עליו. המכניזם הנפשי מרתק. אחד העקרונות שחוזרים אצל נשים שחוו אלימות זו הקטנה. ניסיון למזער ולגמד את ההתנהגויות האלימות ולהמעיט בחשיבותן. בניסוח קצת בוטה – בפעם העשירית שמקללים אותך את כבר לא שומעת את זה. יש שרואים בכך הרגל, יש שמכנים את זה ניתוק רגשי. מתרגלת להתפרצויות ומתרגלת גם לוידויי האשמה ובקשות הסליחה הבאים בעקבותיהם. וכאן נכנסים הרחמים. מרגע שאת כבר לא נפגעת עד עמקי נשמתך אם בן הזוג פגע או העליב או השפיל או ביזה – כי עקב מנגנון ההגנה את כבר לא חווה את זה רגשית – אז את פנויה להשקיף עליו מבחוץ ולראות אדם במצוקה. ההתמודדות קשה לו כי הילדות שלו/ כי הפרעה כזו או אחרת/ כי הוא תמיד ככה אחרי ששותה או מעשן/ כי בדיוק תקופה קשה בעבודה/ כי החבר השפיע עליו לא טוב/ כי ככה זה אמנים וכו' וכו'. ואז במקום להיות הקורבן של הסיטואציה את הופכת בעיני עצמך לצד החזק. המאבחן, המטפל. ראי סעיף הבא.

8. אשליית הכח

אני חכמה חזקה פמיניסטית אסרטיבית – אני אתגבר. אני בנויה לאתגרים ואני אתמודד. אני אתקן אותו, אני אשנה אותו, או במקרה שיש חולשה או קושי שהיו ידועים לכתחילה – אני אציל אותו. אני אגרום לו ללכת לטיפול או לגמילה (הרבה פעמים מדובר באנשים מכורים, וההתמכרות אליך היא עוד אספקט של המבנה הנפשי), אני אשבור את החומות סביב לבו, או אם תרצי: כל אשר תבקש ותשאל אעשה ואוסיף לשמוח . יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עלי. ויש גם גרסה רוחנית לאשליה הזו: יש לי תפקיד אני לא סתם פה, זה לא מקרה שנפגשנו, זו יד הגורל. זה רצון השם. הייתי אומרת: במקום שאת תצילי אותו הוא יהרוג אותך. אבל זה מורכב יותר – זו את הורגת אותך. את מוחקת את עצמך ובורחת לטיפול בו במקום לטפל בעצמך. הוא שואב ממך את כל הכוחות ואת בורחת לטיפול בו כדי לא לטפל בעצמך. כדי לא לבדוק מה חסר לך בזוגיות הזו, מה את מרגישה, מי את ומה נותר ממך אחרי כל השנים שאת רק עבורו.

9. תתביישי נורא לספר

בבחינת 'איך בדיוק הכנסתי את עצמי למצב הזה'. או גרוע יותר 'מגיע לי, עשיתי את זה לעצמי' – כי באמת יגידו לך בדרך כולם 'מה קורה פה, למה את מוותרת על העצמאות שלך/ הלימודים שלך/ העבודה שלך/ החברות שלך/ התחביבים שלך' ואת תרגיעי אותם שהכל בסדר. ואיך תבואי ותאמרי שצודקים. והצער לאנשים שאת אוהבת.

10. ההתמעטות

תרגישי שלאט לאט את אוזלת. חברותיך נעלמו, על חברים כמובן אין מה לדבר מהיום הראשון, עם רוב המשפחה ניתקת קשר. חייך סובבים סביבו. אין לך דבר משל עצמך. אם יש ילדים את עלולה להפוך אותם למרכז חייך, מה שיחריף את הקנאה ואת הכוחנות. ואם את בת מזל, רק ההורים שלך דבקים בך. והוא שבתחילה חיבב אותם, מתחיל לראות בהם איום. איום על הטוטאליות של ההשתלטות, איום על תפקידו בחייך, לא מוכן לחלוק אותך עם אף אחד אחר, גם לא עם ההורים שלך. זה מתחיל מהתמרמרויות שהם יותר חשובים ממנו, ממשיך עם ביקורת, שהולכת ויוצאת מפרופורציות. עד שהוא מרשה לעצמו לריב איתם או עם אחיך או אחותך בבחינת 'תבחרי'. תוכיחי לו שאת באמת אתו. אולטימטומים. תנאים. אישה צריכה לעמוד לצד בן הזוג שלה, גם כשהוא יוצר עימותים כדי לבחון את הנאמנות שלה. בעיקר אז.

זוג בריב

 11. אובדן הנורמטיביות

תחושה מתמדת של מאבק על כל התפקודים הנורמטיביים של החיים שהופכים לבלתי אפשריים. הכל נהיה אתגר, הכל מפריע לו, בכל דבר מוצא דופי. עבודה, לימודים, סרט בערב עם חברה – בבחינת מדע בדיוני (הפעולה, לא הסרט), טקס סיום קורס של אחותך בצבא (יש שם חיילים והוא מקנא), מפגש משפחתי אצל סבתא, חברה מתחתנת – הכל מאיים עליו, ומוצא דרך למנוע ממך ללכת, משהו פעוט לריב בגללו, ליצור משבר, דרמה. ועם הזמן את כבר יודעת לצפות את זה, ומוותרת מראש. מתחילה להמציא תירוצים לעצמך. ומאמינה להם.

12. את עצובה. מאוד

וזה ניכר. ואת גם כועסת ונוטרת טינה לאנשים שחיים חיים רגילים. ויש לך פנטזיה שמישהו יבוא ויציל אותך, אבל את לא מספרת עליה לאף אחד.

13. וזה בסופו של דבר מה שמשאיר נשים בתוך מערכות היחסים האלה:

לעזוב אותו יהיה יותר גרוע מלהישאר אתו. כי כל אזכור של פרידה שלח אותו למחוזות הפסיכוזה. כי כשאת אתו את לכאורה בשליטה. את שולטת בגובה הלהבות כי את יודעת להמעיט את עצמך עד כדי כלום. את יודעת מה מרגיז אותו ומה הוא לא אוהב. ואת יודעת מה? את צודקת.                       לנסות לעזוב אותו יהיה גיהינום. גם לילדים, אם יש. אבל זה גיהינום בפול ווליום שאחריו – אני מקווה בכל הכח – יהיו חיים.

 ******************************************************

נעניתי להזמנה לכתוב תמרורים לנשים שנמצאות בראשיתן של מערכות יחסים שעלולות להיות אלימות. לעזור לנשים לזהות סימנים מקדימים ולא להיכנס למערכות היחסים הללו לכתחילה זה חשוב. אבל לבי עם הנשים והילדים, וגם עם האבות שמצויים בתוך המערבולת האינסופית הזו, שאין בינה ובין חיים כלום.

חשוב להדגיש שכל מערכת יחסים מתקיימת בתנאי שלפחות שניים נוטלים בה חלק. אבל כדי שאשה תוכל לעמוד על דעתה ולומר עד כאן, צריך להתקיים תנאי מקדים. התנאי הוא שהיא תהיה מסוגלת לומר לעצמה שמערכת היחסים הסוערת שהיא חווה, האינטנסיביות שהיא בה בעת מפחידה וקשה ומאיימת, אך הרבה פעמים יש בה גם הרבה אהבה ותלות ושותפות וחברות, שמגיעות באותה עצמה של הקושי, שהמערכת הזו היא מערכת אלימה.

אלימות פיסית, שנתפסת אצלנו כחמורה יותר, היא למעשה פשוטה יותר כי היא ברורה. סטירה היא סטירה. קשה לתת לאלימות פיסית פרשנות אחרת. כאשר מדובר באלימות נפשית מנגנוני ההסתרה והפיצוי והתירוץ וההצדקה מצליחים ליצור מיסוך. כלפי חוץ, וחמור יותר – כלפי פנים. חיים שלמים יחלפו מבלי שאשה תדע לתת שם למה שהם חייה.

הקושי של אשה שחווה את עצמה כאשה עם יכולות, ושהסביבה רואה בה הרבה פעמים אשה מצליחה או חזקה, לומר לעצמה "אני אשה שחיה תחת אלימות", הוא קושי שקשה להסביר במלים, הוא קושי שיכול להחזיק אשה במערכת יחסים קשה במשך שנים ארוכות. וזה האתגר המשמעותי. חוץ מהבושה של "איך אתפס בעיני העולם" ומה יחשבו עלי, יש את האימה של מה שיקרה ביום שאחרי. יש חוסר ודאות ופחד מפני התמודדות עם ההשלכות של ההכרה הזו. ללא תמיכה חיצונית, ללא חברות ואימהות ואחיות שיעטפו ויאהבו בלי לשפוט, אין לזה סיכוי. לא במקרה שהזוג יכנס לתהליך של טיפול וריפוי, שהם בהחלט אפשריים בחלק מהמקרים, ולא במקרה שלא תהיה ברירה אלא לעזוב.

אז הבקשה שלי היום מכן, חברות ואמהות ואחיות, היו ערניות. תאהבו את הנשים האלה שצריכות לקרוע את עצמן מהאדם שהיה כל עולמן לטוב ולרע, אמרו להן שהן חזקות ושהן חכמות ושהן מוכשרות ושהן יכולות, הרגיעו אותן שזה בסדר, אם הן עדיין מאמינות שיש בהן רגש כלפי החבר או  הבעל או האבא של הילדים שלהן, שזה בסדר אם הן עדיין מחכות לנס, אבל שהן חייבות להציל את נפשן.

עשו איתן את המסע הזה, האמינו בהן כדי שהן יוכלו להאמין בעצמן.

** הפוסט נכתב על ידי כותבת בעילום שם ונחשף במקור בדף הפייס של מאיה טבת דיין