Saloona

» והם המשיכו להצביע לה (צילום: יח"צ)

די מדהים מה שקורה עם מריל סטריפ. עד היום. התרגלנו לקבל את השחקניות ממדף ה"בשלות" על פי אותה נוסחה הוליוודית רגילה: אחרי שעברו את גיל 40 ונעלמו מהקולנוע, הן חוזרת סביב גיל 55 בתפקידים קטנים של  האמא/סבתא/מלכת אנגליה/הדיווה המזדקנת; ואז כולם מתעלפים מההברקה הליהוקית ונזכרים איך הן היו פעם. אבל סטריפ הוכיחה בעשר השנים האחרונות שאפשר גם אחרת. דווקא אחרי גיל 55 היא פוריה מתמיד, עם תפקידים קולנועיים סוערים, תוססים, מאתגרים, מובילים צירי עלילה וכשחושבים על זה  – כאלה שלא עוסקים כלל בגיל. זה התחיל עם היציאה המסוגננת  של "השטן לובשת פראדה", המשיך עם "מאמא מיה", תפקיד שהראה בעיקר כמה סטריפ אוהבת להנות מהחיים ומהעבודה שלה, עם דמות איקונית שגילמה ב"ג’ולי וג’וליה"  וכעת מגיעה "אשת הברזל". סטריפ נכנסת לנעליה הכבדות של ראש ממשלה בריטניה לשעבר מרגרט תאצ’ר, ומעלה את הסברה כי בגיל 63 היא זוכה למה שיזכר כתפקיד חייה. היא נועצת בתפקיד שיניים רעבות מתמיד, מתעניינת בו, חוקרת אותו ומביאה אל המסך דמות מלאת קונפליקטיים ואנושית לחלוטין. מעניין אם מדובר ביציאה חד פעמית של הגורל או שבהוליווד יתחילו להבין כמה פוטנציאל יש לשחקניות בגילה של סטריפ, ולעשות בהן שימוש דומה.

בתחילת "אשת הברזל" מריל היא תאצ’ר של היום – אישה זקנה שחיה בין  עוזרים ואחראיים ומסיבות ואנשים שנותנים לה ספרים לחתום עליהם – אבל כבולה בתוך גוף עייף ומוח מתפורר. הזיותיה זורקות אותה לפרקים שונים בעברה. בתחילה לעבר הרחוק יותר – כנערה, בתו של מכולתניק המיועדת ללימודים באוקספורד (בגילומה של אלכסנדרה רואץ’); ולאחר מכן, שוב בגילומה של סטריפ, כפוליטיקאית צעירה ואמביציוזית שמפנימה כי היא יכולה להיות ראש ממשלת בריטניה ועושה זאת למשך עשר שנים. האידאולוגיה של תאצ’ר היא שחקנית משנה בולטת, לעיתים אפילו יותר מבעלה ושני ילדיה – וזוהי כנראה בחירה מודעת של הבמאית פילידה לויד. כל צעד בדרכה הפוליטית של תאצ’ר  היה ספוג באמונות נוקשות שמקבלות כאן ביטוי חיצוני יעיל – מערכי משפחה שמרנים, דרך מדיניות כלכלית קפיטליסטית שלא מוכנה בעקרון להכנע לפועלים השובתים, ועד למדיניות חוץ אימפרליאליסטית שהובילה למלחמה עם ארגנטינה על איי פוקלנד. בדרך שבה העמדות של תאצ’ר מוצגות אין ביקורת מפורשת אך גם לא התלהבות יתרה. התמונות המפוזרות מלוקטות יחד ביד עדינה, אוהבת אבל לא מרחמת, מרגשת אך לא רגשנית. דומה שהיה חשוב ללויד להבהיר לנו כי אנו מקבלים את ההיסטוריה של תאצ’ר כפי שהייתה נראית מעיניה שלה. אישה שלא באמת תשתנה כשהיא נושקת לתשעים, אבל כן תביט על המציאות במבט מפוכח ככל יכולתה. זוהי כנראה הדרך הטובה ביותר להעביר קונפליקט באישיותו של אדם. מעניין גם הקונפליקט שיתגלע בקהל הבריטי כצופה, ואיך הם יקבלו את הסרט הזה לאור יחסיהם המורכבים עם תאצ’ר והתעלומה כיצד המשיכו להצביע לה במשך עשר שנים.

בעיקר, זהו סיפור על ניתוק. הניתוק של תאצ’ר מרחשי הציבור הופך ברבות השנים לניתוק האישי שלה מהמשפחה שלה, ולבסוף מגופה וממוחה. בכל השלבים הניתוק מעורר חמלה, כאשר כמובן שהניתוק הסופי – זה שכולנו חוששים ממנו במוקדם או במאוחר-  מעורר אותה ביתר שאת והזדהות. כל זה הופך את "אשת הברזל" לסרט רך מאוד, לעיתים על גבול ז’אנר ההולמארק, אבל מה שמציל אותו מקיטש הוא ההומור שבו. הנושאים המדוברים כאן הם קשים – אבל בתזמון שלו, בפסקול ,בעריכה המהירה- לויד הפכה הכל לנעים לצפייה. אפילו דמותה של תאצ’ר עצמה מצחיקה לפעמים, בדיאלוגים קצרים וחדים עם בעלה, התרסות כנגד מתחריה, דיונים על מיתוג שמגיעים לקליימקס כאשר תאצ’ר הסכימה לשנות את תדמימה בעצת יועצי תקשורת, אבל בשום פנים ואופן לא להוריד את הפנינים. הקו הזה, שנותן לדמויות נשיות להעביר חן גם כאשר הן היו איומות ונוראות, מזכיר קצת את המחזה והסרט "אוויטה". האם זה הוגן לעשות הנחות לנשים חזקות? האם לו תאצ’ר לא הייתה אישה, הסרט הזה היה כל כך מבדר? אינני יודעת.

אני אפילו לא רוצה להכנס לשאלה אם ת’אצר היא דמות פמיניסטית שיש ללמוד ממנה, או עוד אישה ששיחקה כמו גבר במגרש שלהם. מה שבטוח הוא כי נשים מצליחות מדורה של תאצ’ר מספרות בעיקר על הישרדות בתנאים בלתי אפשריים, הישרדות שגובה מחיר כבר מאוד – אבל גם מספרת סיפור מרתק.