"תדגימי לנו, תדגימי לנו מה שאת מדברת"

איך זה קרה? איך ייתכן ששופטים, תובע וסניגור ישבו באולם דיונים וביקשו מנערה בת 16 להדגים פיזית כיצד נאנסה? ההצגה "תדגימי" מבוססת על פרוטוקול המשפט ומציפה את האבסורד

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, השופטים ועורכי הדין ביקשו מנערה בת 16 להדגים בפניהם את התנוחות בהן נאנסה. בחודש הבא תעלה ההצגה "תדגימי" המבוססת על פרוטוקול המשפט. הבמאית דפנה זילברג מספרת איך יוצרים הצגה ממשפט אונס.

 צריך לקרוא כמה פעמים כדי להאמין: "תגידי לי, כשהוא חדר, את היית יבשה או שהיית מוכנה לקיום יחסי מין?". "או שיש לו איבר מין גדול באופן דמיוני, או שהוא לא היה מגיע אליך בכלל. הבנת אותי?" וגם "תדגימי לנו, תדגימי לנו מה שאת מדברת". אלו לא ציטוטים מהאונס עצמו, אלו שאלות שנשאלה נאנסת על דוכן העדים במשפט שנעשה בעקבותיו. את השאלות הללו, חקירה קשה, משפילה, טראומטית, עוברת נערה בת 16, שצריכה להוכיח ששנתיים קודם עברה אונס בידי ארבעה נערים.כשקראתי את הפרוטוקול הזה בפעם הראשונה שאלתי את עצמי איך זה קרה. איך יכול להיות שבאולם דיונים אחד ישבו 3 שופטים, תובע וסנגור (כולם גברים) וביקשו מנערה בת 16 להדגים פיזית כיצד נאנסה. איך יכול להיות שחבורת אנשי מקצוע, משכילים, בוגרים, בעלי משפחות, אנשי חוק, חשבו שזה בסדר? ומה זה אומר על המערכת שבתוכה הם עובדים? מה קורה באינספור אולמות דיונים אחרים מאחורי הדלתיים הסגורות? כמה נפגעי עבירות מין עברו ועוברים חקירות כאלה, ומה זה עשה להם?

 השאלות הללו הן הדלק שהוביל אותי ליצור את "תדגימי", דרמת בית משפט תיעודית המבוססת על פרוטוקול משפט האונס הזה. יש הרבה מחזות שעוסקים בנושאי אונס ותקיפה, אבל כאן חומרי החיים קיצוניים יותר ומפתיעים יותר מכל מה שיכולנו להמציא. וחשוב מזה – הם קרו פה, במקום שבו אנו חיים. משהו בחברה שלנו אפשר להם לקרות.

ההצגה 'תדגימי' (צילום: רונן גולדמן)

 במהלך העבודה על "תדגימי" גיליתי כמה דברים. קודם כל – הפער העצום בין גברים לנשים או בין הנפגעים מינית לאלה שלא נפגעו, בהבנה של מה זה אומר להיות נפגע של עבירת מין. כאישה אני קוראת את הטקסט ומבינה מהרגע הראשון למה הנאנסת פחדה לספר מה קרה לה, למה היא התביישה, מדוע חששה. לעומת זאת, השופטים לא מצליחים להבין את המנגנון הפשוט הזה של הבושה והאשמה שכל אישה – שלאו דווקא נפגעה מינית – מבינה אותו היטב. לכן החלטתי שבהצגה אני הופכת את התפקידים: ארבע נשים משחקות את השופטים, התובע והסנגור. אולי כך יבינו.

 הגברים בצוות ההצגה, שחקנים ויוצרים, התקשו להבין למה הנאנסת לא סיפרה את הסיפור המלא, ממה פחדה? ממה התביישה? למה היא חשבה שהיא אשמה? דיברנו על כך שכל אישה שעברה דבר כזה בטוחה שזו אשמתה, שהיא איכשהו גרמה למצב הזה, שהיא פוחדת שגם אחרים יחשבו כך, שהיא מרגישה מלוכלכת או מקולקלת ורוצה להסתיר את האירוע. רק אחרי עבודה מאומצת, הרצאות ששמענו והרבה קריאה בנושא, הדברים חלחלו.  וגם אני הבנתי – מה שהיה לי ולשאר הנשים בקאסט ברור מאליו, אינו טריוויאלי לגבר.

 וקרה עוד משהו. כמו שהגבר לא הבין את הנאנסת, השחקניות לא הבינו את השופטים. "למה הם מדברים אליה ככה"? "למה הם מעמידים פנים שהם לא מבינים?". היה להן קשה להבין את ההיגיון הפנימי שמאפשר חקירה של נאשמת באונס בסגנון חקירה כאילו פרצו לה לבית. בהתחלה הן חשבו שהשופטים עושים את עצמם, שזו טקטיקה. רק בהמשך הבנו שהם באמת לא מבינים.

בחודש הבא "תדגימי" תעלה לבמה במוזיאון תל-אביב (20-21.2). בינתיים אנחנו מנסות להשלים את תקציב ההצגה העצמאית שקיבלה מימון נאה ממשרד התרבות. אתם מוזמנים ומוזמנות להיכנס לקישור, לרכוש כרטיסים ולעזור.

"תדגימי" היא ההצגה השלישית שאני יוצרת בז'אנר התיאטרון הדוקומנטארי. קדמו לה: "תורת הזרע" – הצגה שמבוססת על קטלוגים של בנקי זרע ישראלים, ו"כרטיס לקרקס" – הצגה שמבוססת על פרוטוקול של וועדה בכנסת. השימוש בחומרי מציאות הוא מבחינתי הזדמנות לשאול שאלות ולא לתת תשובות. אין לי עניין בתיאטרון דידקטי או מגויס, אין כאן טובים או רעים. יש סיטואציה, נסיבות ובני אדם. מעניין אותי להאיר את הסיטואציה הזו ולהגיד – הדבר הזה קרה באולם בית משפט כלשהו, כאן, לא מזמן, בישראל – ולתת לקהל לקחת את השאלות והמחשבות איתו הביתה. אולי באולם התיאטרון יישב שופט או עורך-דין שייפול לו אסימון.

דפנה זילברג (צילום: רונן גולדמן)

** הכותבת היא יוצרת בימאית  בוגרת תואר שני MFA בבימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במסלול תסריטאות, בהצטיינות. חברה במעבדת הבימאים של הלינקולן סנטר, ניו יורק (Lincoln Center Directors Lab 2014). בין עבודותיה: הניצוד מאת מרטין שפר ב"גודמן" בית הספר למשחק בנגב (2016), אופוריה – העיר השמחה בעולם מאת נבו זיו בתיאטרון חיפה (2016) בייבי מאת אמנדה וויטינגטון בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין (2015) כרטיס לקרקס בתיאטרון תמונע (2015), תורת הזרע בתיאטרון תמונע (2014), דרקון הזהבמאת רולנד שימלפפניג בפסטיבל עכו (2014), תמונות מהוצאה להורג מאת הווארד בארקר בגודמן – בית הספר למשחק בנגב (2013), אגדות מיערות וינה מאת אדן פון הורבאט כפרויקט גמר לתואר שני באוניברסיטת תל אביב (2013)  של מי החיים האלה בעצם? מאת בריאן קלארק, הצגה אורחת בתיאטרון הבימה (2012),דרושה אמא! בפסטיבל בת ים הבינ"ל לתיאטרון רחוב (2010). האתר של דפנה זילברג

 

דפנה זילברג
יוצרת בימאית. בין עבודותיה: הניצוד מאת מרטין שפר ב"גודמן" בית הספר למשחק בנגב (2016), אופוריה – העיר השמחה בעולם מאת נבו זיו בתיאטרון חיפה (2016) בייבי מאת אמנדה וויטינגטון בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין (2015) כרטיס לקרקס בתיאטרון תמונע (2015), תורת הזרע בתיאטרון תמונע (2014), דרקון הזהבמאת רולנד שימלפפניג בפסטיבל עכו (2014), תמונות מהוצאה להורג מאת הווארד בארקר בגודמן - בית הספר למשחק בנגב (2013), אגדות מיערות וינה מאת אדן פון הורבאט כפרויקט גמר לתואר שני באוניברסיטת תל אביב (2013) של מי החיים האלה בעצם? מאת בריאן קלארק, הצגה אורחת בתיאטרון הבימה (2012),דרושה אמא! בפסטיבל בת ים הבינ"ל לתיאטרון רחוב (2010)