בואו נתחיל מאיזה דרינק, כי בכל זאת, אנחנו נמצאים בפריים לוקיישן והזמנים קשים. הכל מרגיש כל כך נגד בשבועות האחרונים (מה יש לומר, מלחמה מבחוץ ולצערנו גם מבית) – אז בסוף השבוע, אפשר וצריך לעשות גם קצת בעד.
הליכה למסעדה היא הפגנת בעד. בעד השפיות. בעד חברותא. בעד שיחה נורמלית.
חבל שיותר מדי אנשים נאלצים לשבת בבית ולצפות במבט חלול במשדרי החדשות האינסופיים, במקום ללכת לאכול עם החברים הטובים שלהם ולדבר על מה שהם באמת מרגישים כלפי המצב. אז הנה, אנחנו הולכים לשבת ביחד, זה חלק מהצו שלנו.
מלגו ומלבר. ברכות על הכסאות (צילום: דנה קרן)
מוזר לי שעד עכשיו לא הגענו למלגו ומלבר, והייתה דרושה הזמנה עיתונאית כדי להביא אותנו לשם. במבט לאחור אולי היה זה הלוקיישן המושלם-מדי שהרתיע, שנתן למקום איזה אפיל אליטיסטי. ברגע שהצבנו רגל על מדרגות העץ הרחבות ואמרנו שלום לאנשים שמפעילים אותו, הבנו שההפך הוא הנכון. האווירה חברית, מזמינה ולא מעונבת, העיצוב נעים (שלום לכם, כסאות בר חצי גבוהים), והאוכל כל כך מוקפד וכל כך טעים.
אבל בואו נתחיל מהדרינק. אני חייבת דרינק. חפשו בתפריט האלכוהול את קוביית המיקסולוגיה. זה כל כך קל: בוחרים על מה הקוקטייל יתבסס – טקילה דון חוליו (הופה!) או קוניאק הנסי. טקילה, כמובן. ואז בלי יותר מדי להתברבר בוחרים מה לערבב איתו: סודה ודובדבן (מצוין), ג'ינג'ר פלח לימון, ג'ינג'ר ביר ומלפפון, טוניק ותלתלי תפוח, אננס ונענע (גם ניסיתי, הדובדבן לוקח), שמפניה ותות או ברנדי סניפטר. לא צריך יותר מזה (43 שקל לקוקטייל מיקס), אבל יש גם קוקטיילים אחרים בתפריט ("מוחיטו באווירה של ים", בקרוב יגיע תורך), בירות ויינות.
בכוס במרכז – המיקס הנחשק: דון חוליו, סודה ודובדבנים (צילום: דנה קרן)
על פינת הבר רחבת הידיים הוגשו לנו כמה מנות מהתפריט המחודש שהרכיבו השפים מוטי טיטמן ואור מיכאלי. הכל יפהפה וצבעוני כמו קולקציית קיץ של דולצ'ה וגבאנה.
לפתיחה – פוקצ'ה אורטיז, שנאפית במקום ברגע ההזמנה ומוגשת עם אנשובי אורטיז, רסק עגבניות מצומצם, עלים ירוקים ופרמז'ן מגורד ממעל (43 שקל). היה כיף ללכלך את הידיים וגם אנשים שלא מסמפטים אנשובי יאהבו את המנה הזו. סלט העגבניות המכונה "עגבניות שרופות שרי" (33 שקל) היה חביב, לא יותר, יתכן שהאשמה בפריקסלק שהאפיל עליו. הפריקסלק (חיבור בין המילים פריקה וסלק) מכיל סשימי דג עם חיטה מעושנת, קציפת סלק מענגת, קרם לימון וענני לבנה. גן עדן. אל תהססו והזמינו את המנה הגדולה (51 שקל).
בסבב השני – מנת שרימפס ביין לבן וחמאת ג'ינג'ר (79 שקל), שמפאת כבודם של הקוראים לא אכתוב כיצד ידידנו לשולחן תיאר אותה. בואו רק נאמר שקציפת השרדונה היממה את כולנו ובקלות יכלה להתחולל שם סצנת המסעדה של "כשהארי פגש את סאלי". בצלחת שלצדו (וכאן בתמונה), קלמארי סגול על ראגו שעועית (59 שקל). מי לא אוהב קלמארי? תביאו, אני אוכל.
עם שתי המנות האלו, שמגיעות בגודל בינוני, יכולנו לפרוש. אבל אז נכנס לתמונה גם פילה מוסר ים מאודה (96 שקל). הדג היה כל כך נימוח, עם ניחוח לימוני, ומוגש כשמעליו ומצדדיו בצלצלי שאלוט, בצל ירוק, ברוקולי מאודה, קרם כרובית ועוד נגיעות של רטבים סודיים.
לקינוח, אם אתם רוצים לבחור בין שתי הגלידות, העדיפו את גלידת הוניל עם הפירות והקדאיף על פני זו עם עוגת הפאדג' וטוויל השקדים. הפירות הרגישו יותר כמו המשך ישיר של הארוחה, השוקולד שבר אותה. וקחו עוד צ'ייסר של דון חוליו, זה בטוח יביא את השלום.
לסיכום:
שווה ת’כסף? כן. תזמינו מקום על הבר בפנים או על הבר בחוץ.
קינוח או לנוח: מותר גם לקנח בקלמארי.
מדד האינסטגרם: הגשה מושקעת במיוחד, תאורה עמומה כמתבקש מבר. רוצים לצלם? לכו בשעות האור.
ומה ללבוש: דולצ'ה וגבאנה, כמובן. כאן בתמונה, קרולה רמר לובשת דולצ'ה על שער ל'אופיסיאל, מקסיקו.