בעידן הריאליטי, שיימינג לסרבן גט הוא לא הפתרון

שיימינג נגד סרבני גט אינו כלי יעיל כפי שהיה בעבר ויש לזכור שהמטרה היא חירותה של האישה ושהמפתח אינו נמצא בידי הציבור אלא בידי הסרבן ובידי בית הדין הרבני

בתוכנית הריאליטי החדשה משתתף יחיד זוכה בפרסום ציבורי, מתראיין מעל דפי כל עיתון ורץ לכל אולפן תקשורת עם כיסא פנוי כדי לספר על זכייתו בפרס הגדול – "שיימינג" בחסות בית הדין הרבני. המרואיין, בעל חזות אינטליגנטית, מתיישב באולפן עם חיוך מצוחצח ונאום רהוט בפיו ומחכה לתורו להתראיין. בתוכנית ריאליטי, אנחנו השופטות והשופטים, ועל זה הוא סומך. נניח בצד לשנתיים של דיונים משפטיים בבית הדין לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, זה הכל תלוי בכישרון העמידה שלו מול הקהל.

מכונת היח"צ המשומנת שעובדת במרץ לצדו, הופכת את זוכה תוכנית הריאלטי למקצוען. הוא הופך את סרבנות הגט למקצוע. הוא מבלה את זמנו בבית הנבחרים על מנת לספר את סיפורו העגום לחברי כנסת המעוניינים בכך – כיצד בית הדין נכנע לארגוני הנשים, כיצד הכל עלילה נגדו. נגד חברות וחברי הכנסת  שלא רצו לשמוע אותו וביקשו לסלקו מהמשכן, הוא מאיים בנקיטת הליכים במכתב שנשלח ליו"ר הכנסת.

מקצוען כבר אמרנו?

והאישה מסורבת הגט – היא נשארת כמעט דוממת. בראיונות המעטים איתה,  היא תבקש לא להיכנס לפרטי הסיפור, להגן על ילדיה, על כבודה שלה. יש החלטות, יש פסקי דין שפורסמו. הם חושפים מספיק, אל תבקשו ממנה להוסיף.

מסורבת הגט לא נכנסת לפרטים, שומרת על כבודה ועל ילדיה (אלבום פרטי)

במספר מצומצם של מקרים בשנים האחרונות, בית הדין הרבני בישראל בוחר לפרסם את שמם של סרבני גט בקרב הציבור הישראלי, במסגרת החלת הרחקות רבנו תם עליהם. ההרחקות, שנוצרו בימי הביניים, דורשות מהציבור שלא לבוא בדברים עם אותו אדם, לא לעשות אתו עסקים, לא לכבדו, לא לצרפו למניין ועוד.

יתכן כי בעבר, ההרחקות היו כלי אפקטיבי להשגת הגט. בקהילה קטנה, בה היתה משמעות לסמכות בית הדין, ההרחקות סייעו לסמן במאבק הכוחות מי זו שנזקקת לעזרת הקהילה. בימינו, המדיה החדשים מאפשרים הפצה מהירה פי עשרות מונים של דבר ההרחקות, אבל האפקטיביות שלהן, כמו שאנו רואות, מוטלת בספק. הניתוח אולי הצליח אבל החולה מת. הקהילה הווירטואלית עושה את השיימינג, אך הסרבן כבר אינה מגדיר את אותה קהילה כשלו. סרבן הגט האסרטיבי, הפך את סרבנותו למקצוע. הוא הופך לסלבריטי בקהילה הווירטואלית החדשה שבנה לעצמו, בעוד אשתו נשארת בעגינותה.

המפתחות לחופש של אותה אישה אינם בידי הציבור אלא בידי בית הדין והסרבן. סיון לייב-יעקובסון (צילום: עפר גדנקו)

אני לא מצפה מרוב הציבור בישראל לקבל על עצמו את ההרחקות שקבע בית הדין הרבני. לרבים העניין נראה ארכאי, שכן המוסד הזה קיבל את סמכותו על ענייני הנישואין והגירושין בישראל מכוח חוק ולא מכוח בחירת הציבור כבר לפני שנים רבות. פעמים רבות, אנו עדות ועדים לסיפורים עצובים שיוצאים מתוך כתלי אותו מוסד. סרבנות גט היא רעה, סחטנות גט היא רעה. לא משנה מי עושה בה שימוש, נשים או גברים.

ברמה הציבורית, חשוב שאנו כציבור נצא כנגד מי שכולא אישה באזיקים בלתי נראים, מי שבפועל פוגע בחרותה של אחרת. לא ניתן לו כבוד ובמה להמשיך במעשיו. אולם אל מול זאת, אסור שנשכח, ההרחקות הן רק אמצעי ולא המטרה הסופית. המטרה הסופית היא הענקת החירות לאותה אישה לחיות את חייה. המפתחות לחופש של אותה אישה אינם בידי הציבור. שניים אוחזין בהם – הסרבן ובית הדין הרבני.

.

** הכותבת היא פעילה פמיניסטית ומנהלת התוכניות של מרכז יעקב הרצוג בעין צורים