Saloona

» ואמא אחת הביאה איתה מתנה

מהו מקומן של אמהות בחברה הישראלית? האם קיים באמת שיוויון בנטל בין הורים בישראל? יום עיון על אמהות בחברה הישראלית התקיים הבוקר בתל אביב, ניסה לתת לאמהות ונשות מקצוע לענות על כך. היוזמות: נשות "אם לאם בקהילה" תוכנית לתמיכה באמהות מטעם מכללת אורנים, ובהן העיתונאית תמר מור-סלע (כותבת הספר "להיות אמא"), דפנה נוימן, יוזמת, מקימה ומנהלת של התוכנית ומנחת קבוצות הורים, וכ30 נשות מקצוע שעוסקות בתחום ליווי והדרכת אמהות, סופרות, נשות אקדמיה מהחוג למגדר, ועוד. (הסופרת דריה מעוז, חברת מועצת עיריית י-ם רחל עזריה, ד"ר חנה גילאי גינור, דיאנה אידלמן, נירית שפירא ואחרות).

בדיון עלו שאלות שמעסיקות בשנים האחרונות דיונים רווחים בסוגיות מגדר ואמהות, ושיקפו שאלות שעולות ביתר שאת במדיה המרכזית, ועוד קודם לכן בבלוגים, כמו בבלוג שלי מאז 2003. בין הנושאים שנידונו: "העלאת המודעות לחוסר השיוויון בהורות, לבחירה בהורות בכלל, ולבחירה בין אמהות לעבודה. הכללת הגברים בבניית הורות משותפת. הצעה לסיסמאות לפיזור רגשות האשם של האמהות. שינוי התודעה דרך מערכת החינוך, שינוי מדיניות להורות, תכנון ערים, שעות עבודה, מאבקים בכנסת, פנסייה לאמהות, תזונה. חיזוק קהילות ורשתות חברתיות. פיתוח יזמויות קהילתית להורות. וגם על מקומות עבודה ויחסם לצרכי המשפחה של העובדים.

ומבין כל הדברים שעלו מהדוברות, הסיפור האישי החזק ביותר היה של הסופרת ענת הררי ("מאה אמהות"), שסיפרה כי לאחרונה, תוך כדי תקופה פורחת בקריירה, הבחינה בהתנהגות קיצונית מאוד של בנה הקטן, היא שאלה את ביתה הגדולה יותר, מה לדעתה קרה לו, וזו ענתה: "הוא פשוט מתגעגע אלייך". ומיד אחרי זה, הררי נפלה למחלת השפעת ובה הושבתה לשבוע מעבודה, ושהתה בבית עם ילדיה.

פרופ’ אריאלה פרידמן, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת, בעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, פסיכולוגית קלינית וחברתית, וכן, לשעבר ראש הפורום ללימודי נשים באוניברסיטת ת"א, ומחברת הספרים "באה מאהבה" ו"מחוברות – אמהות ובנות", נשאה הרצאה קצרה ומרתקת בתחילת יום העיון, להלן עיקריה:

"מוסד האמהות עבר תהפוכות ענקיות בדור הזה ובקודם. בעבר האמהות היתה מסוג אחד, והיום יש מודלים רבים של אמהות, לא תמיד יודעים איך לאכול את זה. לפני 40 שנה בבי"ס לעבודה סוציאלית פתחנו תחנה לטיפול משפחתי, וקיבלנו רק נשים נשואות. היום יש הרבה סוגים של משפחות, חד הוריות, חד מיניות. עולם הפיריון שינה את האופציות לאמהות, גם שאלות פילוסופיות מורכבות. אנחנו במערבולת של שינויים משפחתיים, שנותנים יותר חופש לפרט.

אין הרבה מושגים שהם כ"כ פרדוקסליים כמו אמהות, קיצוניות רבה. האם נחשבת לכוח כל יכול, היא שולטת על התינוק, ומצד שני האמהות הן חסרות כוח, אין להן כוח חברתי, לא מתוגמלות, נחשבות חלשות. האם מאוד נוכחת וגם שקופה.

בתרגיל שנתתי בקורס מגדר – לכתוב על האדם בעל הכוח הרב שהם מכירים – רובם כתבו על אמא שלהן או על סבתא שלהם. רוב הכיתה הן נשים, ערביות צעירות. זה היה מעניין לראות את זה. תהיתי אם זה שינוי שחל, או שכך זה.

האמא היא או הטובה האולטימטיבית, האדמה, או שהיא מאוד מאוד רעה, הרסנית, חונקת, מזניחה. גם בקליניקה אני רואה את זה שנשים שמדברות על האמהות שלהן, כמעט אין אמצע – אמהות נפלאות או אמהות איומות.

התפתחות הפסיכולוגיה תרמה לכך. זו הכבידה על אמהות מאוד. העברת כל המשקל של ההורות לאם (בעקבות המהפכה התעשייתי) עם דרישה בלתי אפשרית לתפקוד, אמא שצריכה לענות לכל צרכי הילד, נתנו לאמהות הרגשה של מילה שהן אומרות יכולה להזיק לילד, לחץ על אמהות, רגשי אשמה. ונוסף לזאת – האשמת האמהות בהפרעות נפשיות קשות כמו סכיזופרניה , אוטיזם, הפרעות אכילה. כשאמרו הורים התכוונות לאמהות. אם יש לילד הפרעה זה בגלל אמא שלו.

אדריאן ריץ’ בספרה "ילוד אשה" – צריך להפריד בין המוסד של האמהות לבין החוויה של האמהות. המוסד זה מה צריך , מה נכון. החוויה היא הקשר בין האמא לבין התינוק/ת, כל קשר יכול להיות אחר, ישנם הרבה סוגים של חוויות, מגוון של רגשות. התמונה הציבורית מראה לנו אמא שהיא רק מאושרת (היום קצת פחות). ריץ’ סיפרה על מגוון הרגשות כולל כעס ושנאה.

אחת הבעיות הקשות גם כיום היא שההורים הם שקופים. האמהות הן שקופות מבחינת החוויה שלהן, גם מקצועית, בפסיכולוגיה, עסקו באם כאובייקט, בדקו איך היא משרתת את הילד. מה עובר עליה? מהי החוויה של להיות אמא? זה כמעט לא קיבל קול עד לפני 10 שנים.

וגם בספרות היפה. הספר של מאיה דבש ושולה מודן "אמהות ובנות" – סיפורים על אמהות ובנות, קשת של יחסים טובים או גרועים. מלבד סיפור אחד, כל הסיפורים מהקול של הבת. בעבודה שלי עם נשים שנים רבות, נושא האמהות הוא המרגש ביותר. בקבוצות של נשים באמצע החיים הנושא של אמהות ובמיוחד אמא שלי הוא המעסיק ביותר. הנושא של אמהות מאוד מעסיק נשים, משום שכל כך הרבה לא מדובר. ההזדמנות לדבר על זה חשובה לנשים

ישנן שתי בעיות עיקריות:

1. הדרשנות מהתפקיד. 7 ימים בשבוע 24 שעות. במיוחד היום שנשים רבות יוצאות לעבודה ובונות קריירה, וזו התקדמות אדירה של נשים בעולם. אך לא מלווה במספיק תמיכה ושינויי בתפקיד האמהי. הכפל תפקידים לא מקבל מענה ראוי, יש קצת , לא מספיק, ויש על נשים מעמסה רבה. עם זאת נשים מעדיפות לצאת לעבודה.

2. הפנמת הציווים החברתיים הפטריאכלים. זה מקשה להיות נטו עם הקשר. ישנם הבדלים תרבותיים גדולים. בכל התרבויות הנשים אחראיות על הילדים, אחריות טוטאלית. האמהות סוחבות איתן המון רגשות כבדים: תחושות אשמה. זה לא פשוט והחברה לא עוזרת בנושא הזה.

בעבודה עם נשים מבוגרות על האמהות שלהן, זו חוויה מאוד כואבת. הקשר עם האם מעסיק כל השנים, זה לא נגמר. בנוסף, יש קושי לנשים לשים גבול ביניהן לבין האחר.

יש היום דור חדש, ששונה מהאמהות שלנו. נשים היום הרבה יותר יוצאות החוצה, מפתחות קריירה, ורוכשות תחומי התמחות. גידול ילדים מצריך כ"כ הרבה קישורים ניהוליים ויחסי אנוש, אך זה לא נחשב. לא נכנס לקורות חיים.

אני רואה תופעה נוספת, שנוצרת תלות שלא נוצרה בעבר בין האמהות הצעירות לבין הסבתות החזקות, בשיא כוחן. ואנחנו רואים תופעה של סבתות שלא יודעות לשים את הגבול. ושוב רואים את רגשות האשם.

הרבה פעמים מאשימים אותי, ובצדק, שאני מדירה את הגברים. אני בטוחה שכל מה שאני אומרת על הבדלים בין אמהות ואבות הוא נכון, אך צריך לתת מקום לגברים שרוצים להכנס לתמונה. בעיקר סבים שרוצים לנכדים, מה שלא היה להם לילדים.