פסח בא שוב ואיך למדתי לשקר

פסח היה החג הכי עצוב שלי. והזיכרון שמאחסן בבהירות ובדייקנות כל פרט ופרט עושה אותו עצוב עד היום. ככה זה כשהגוף זוכר. היינו שלושה. רק שלושה. תמיד, וגם בפסח. אמא ואבא ואני. בת יחידה לשני הורים יתומים

מאת: עמליה ארגמן ברנע

בכל שנה מחדש הייתה מגיעה עונת טרפת הפסח, וימים מעיקים הזדחלו לתוך נפשי, עד שיאם בטקס המשפחתי החגיגי ביותר: לילסדה. בסביבת גידולי (בית הספר הדתי מעלה) ובין בני גילי, לא ויתרו בכל שנה מחדש על הספורט התחרותי הזה שנקרא "כמה אתם בסדר?" ועל התת-ענף "של מי היה הכי ארוך".

שושי מלקין הייתה החברה הכי טובה שלי. כל ילדותי עברה בצמידות סיאמית אליה. בינינו, היא לא הייתה מי יודע מה: לא ממש מצחיקה, לא ממש מעניינת, אבל אני הייתי שבויה שלה, כי היה לה מה שלא היה לי – אחים ואחיות. ואצלה בבית, בארוחת ערב רגילה של אמצע השבוע, ישבו חמישה אנשים סביב שולחן עגול שעליו הונח מדי יום חצי לחם קימל טרי. הלחם תמיד היה טרי, לא כמו אצלנו, שהיה צריך לגמור קודם את הלחם מאתמול.

לקראת כל פסח התמקדה שושי בשאלה: "אז כמה תהיו? כי אנחנו נהיה המון." ה"אנחנו" מבחינתי היו כל שאר המשפחות ברחביה ובעולם.

"שלושים," הייתה אומרת לי, "לא, לא, בין שלושים לארבעים, כי גם המשפחה של הדודה שלי מחדרה כנראה תגיע."

ולי לא נותרה ברירה. "גם אנחנו נהיה בערך ככה. בטח לא פחות מעשרים," אמרתי בנונשלנטיות.

"היינו מזמינים אתכם," הייתה מוסיפה המכשפה הקטנה, "אבל אמא שלי אומרת שגם ככה בקושי יהיה מקום."

כן. פסח היה החג הכי עצוב שלי. והזיכרון שמאחסן בבהירות ובדייקנות כל פרט ופרט עושה אותו עצוב עד היום. ככה זה כשהגוף זוכר. היינו שלושה. רק שלושה. תמיד, וגם בפסח. אמא ואבא ואני. בת יחידה לשני הורים יתומים. אמנם היו לנו קרובים רחוקים בגבעתיים, שאפילו נסעתי אליהם בחודשי הקיץ, אבל האפשרות להסב עמם לשולחן הסדר נפסלה על ידי אבי משום שלא היה להם שום קשר עם אלוהים, וישמור השם לסמוך על הכשרות שלהם.

כילדה חיפשתי הצדקה למעמדי יוצא הדופן. ההצדקה שנהגתה במוחי, בגיל שבו הייתה אמורה להיות לי ילדות מאושרת, נארגה מסיפור על מוות. אולי ההתוודעות הראשונה שלי למושג המוות, שאותו לבשתי על עצמי כמו נבואה איומה שתגשים את עצמה. בראתי מציאות מדמיון עוד הרבה לפני שהיה צורך לקבל, בלית ברירה, את ניצחונה המוחלט של מציאות המוות המרה והפרטית שלי כאם השכולה שאהיה לימים.

אז סיפרתי לכולם, בסוד כמובן, שאני לא באמת בת יחידה. שהיה לי אח.

אבל הוא מת.

דווקא בבית שבו לא דיברו על המתים, כמו אצל רבים מבני דורי, נוכחותו חדרה אלי דרך הקירות השותקים והתעצמה ביתר שאת בליל הסדר. אבא היה מקדש על גביע היין, השריד היחיד שנותר לו מאביו בדרך-לא דרך, מקדש ובוכה. ואני, בת יחידה עטופה בצמר גפן, מוגנת, אהובה, משיח צדקם, שכלום לא חסר לה, בכיתי בגללו. הייתי ילדה עצובה. סיפרתי לעצמי סיפורים, והסיפור היה נעשה גדול ממני ומהכוח לחיות אותו. הסיטואציה הקיומית הייתה "או שאני איתם – או שאני לבד". ואין ילד שיבחר להיות לבד.

אומרים שילדים יחידים מתבגרים מהר, הופכים בוגרים טרם זמנם, וזה כנראה מה שהייתי. היום, ממרומי שנותי, כשאני מלמדת בסדנאות כתיבה, אני מספרת לתלמידי שכדי לכתוב שירים צריכים משהו למרוד בו. אני לא מרדתי בהורי (זה הגיע הרבה יותר מאוחר), אבל מרדתי בבדידות. כעסתי שאנחנו רק שלושה, אבל חנקתי את הכעס בהרבה דמיון, בהרבה סודות ובחיבוטי נפש שתועדו ביומנים מוצפנים ובשירי בוסר. היום אני בטוחה שדרך חיי ככותבת נסללה במעבה הבדידות של ילדותי.

ובכל שנה, מול הקדחתנות הזאת של ההכנות לחג, הבית שקרביו וראשו מתהפכים – הגעלת הכלים ובדיקת החמץ ושריפת החמץ ואחר כך שולחן החג על כל פרטיו ודקדוקיו- עטפו אותי ענני חג אפורים ונמוכים. פחדתי לעבור את הקידוש, פחדתי מהשעות הארוכות של קריאת ההגדה מול עיניו הבוחנות; פחדתי שיראו שאני משתעממת; ופחדתי נורא ללכת לבד במסדרון הארוך לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. כי זה התפקיד של הילדים, אבל אצל כל האחרים, ה"הם", שהיו כמו שושי מלקין, הילדים עושים אותו יחד.

עמליה ארגמן ברנע ואימה

והעצוב נעשה עצוב עוד יותר. כשהייתי בת שתים-עשרה הצטרפו לשולחן הסדר שלנו שני אורחים, שלימים הפכו להיות "כמו משפחה". אניטה ולייב או אנג'ה וליאון, כפי שקראה להם אמא, היו עולים חדשים שהגיעו מאורוגוואי. אניטה למדה עם אמי בבית הספר בפולין ואז דרכיהן נפרדו. אמא עלתה לארץ וחברתה מצאה את דרכה לדרום אמריקה.

גם לאניטה וללייב היה בן יחיד. צעיר ציוני, שגיל שמונה-עשרה רצה בכל מאודו לעלות ארצה. קראו לו פנחס, ובשם חיבה "פיניו". הוריו, שנרתעו מהרעיון וחששו לו, ניסו למנוע את הפרידה. "רק אל תיסע לישראל," התחננו והציעו לקנות לו אופנוע כפיצוי.

על האופנוע הזה הוא מצא את מותו. הימים היו ימי משפט אייכמן, והאנטישמיות גאתה. פיניו נדקר בידי נהג אוטובוס בקטטת נהגים במונטווידאו. המילה "יהודון" הייתה המילה האחרונה ששמע בחייו.

הוא הגיע ארצה לבסוף. בארון. ונטמן בהר הזיתים.

מאז הפכו אניטה ולייב לבאי ביתנו הקבועים ולדודים שלי. ומאז, בכל שנה, היינו חמישה בליל הסדר. אניטה לבשה אך ורק שחורים ועל חזה נשאה את דיוקנו הגלוי של פיניו, בנה המת. וכשהייתי יושבת מולה בשולחן הסדר היו עיני מרחפות לכל פינות החדר, רק לא להיתקל בתצלום הזה שעל לוח לבה. וגם משום כך אני יודעת את כל ההגדה בעל פה. כל אות, כל מילה, כל שורה, בכל ההגדות שנספגו בהן טיפות היין מארבע כוסות מהולות בדמעות.

ושושי מלקין? היא בשלה: "אז מתי גמרו אצלכם? וויי, אצלנו בחצות עוד היינו ב'חד גדיא'. ו'אחד מי יודע' נמשך אולי עד שתיים."

"מה שתיים? אני בכלל לא הלכתי לישון," עניתי.

 מתכון קניידלעך

קניידלך

הקניידלעך היו הטריאתלון של אמא. הם הוציאו ממנה את כל הרגש התחרותי שבה, מעצם טבעם, כמאכל המוגש ברוב עם הם שייכים לעולם ה"מה-יגידו". "קניידלעך טובים , היא אומרת, צריכים שיהיה בהם אוויר. הם צריכים להיות 'פולכנע', לא כבדים, אווריריים. כמו שמיכת פוך. זה הסוד.

מה צריך:

1 כוס קמח מצה

4 ביצים מופרדות

מלח

1/2 כפית פלפל שחור

שמיר

שום

1/3 כוס שמן

עטיפת ספר עמליה ארגמן

"לוקחים את הקמח-מצה, וזה ידוע שקמח מצה סופג את הנוזל במשך כמה זמן, אז מתחילים להוסיף – קודם את הלבן של הביצים, שעושים ממנו קצף, ואחר כך את כל התבלינים: מלח, פלפל, שמיר קצוץ, פיצ'לה שום וגם קצת שמן, שלא יהיה יבש ובסוף מוסיפים בזהירות את החלמונים.

"בחוץ לארץ, אצל אמא שלי, בדרך כלל בישלו את זה בתוך מרק בשר. אני עושה את זה לחוד, במים רותחים. לא מזיק אם מבשלים אותם בתוך מרק. שמה קצת שמן במים שלא יידבק, לוקחת כדור – כמה שנכנס ליד – ומכניסה בזהירות. כשזה מתחיל לרתוח הם צפים. נותנים לזה להתבשל פחות מרבע שעה. כדי לדעת שזה מוכן צריך להוציא אחד לצלחת קטנה ולטעום."

 אך ידענו גם לילות סדר שמחים יותר. בבגרותי. עם משפחתי ועם שני ילדי, היינו מתאספים בירושלים, ואבא הטוב היה אפילו מתלוצץ עם הילדים על האפיקומן ("אין כאן גנבים, נכון"?) ומספר תמיד את הבדיחה הקבועה על הביצים במי מלח. מכירים? אה, לא? זה כי בני ישראל הלכו בים סוף והמים הגיעו להם עד לביצים.

לא יודעת איך אצלכם, אבל אצלנו לא היה דבר כזה להיכנס לאוטו אחרי הסדר ולנסוע הביתה. הסדר היה עסקת חבילה עד מוצאי החג, כולל לינה בלילה המשפחתי הפולני הצפוף ביותר בשנה. ואז היה מגיע טקס ההשכבה, או כמו שאמא שלי קוראת לו: "לעשות מיטות". אמא הייתה "עושה את המיטות" בהתלהבות רבה, בעיקר כדי לאשש את האג'נדה שלה שבבית יש תמיד מקום לכולם ויש מספיק "בדגיבאנט", כמו שקוראים ביידיש למצעים. שמיכות הפוך שהעריצה שוחררו לאוויר – והיו מספיק שמיכות לכולנו. שמיכות צמר נפרשו מתחת ושמיכות פוך מעל, וכלי המיטה המעומלנים והכריות המצופות ביניהן. והיא, למרות העייפות של אחרי ליל הסדר, נהנתה מזה מאוד.

** הכותבת היא עמליה ארגמן ברנע, עיתונאית וסופרת ישראלית. בימים אלה יצא ספרה "תאכלי, שיהיה לך כח לסבל" ובו היא משתפת מנקודת מבט אמיצה וחושפנית, בסוד אריכות ימיה של אמה, שחייתה לספר את קורותיחה, על רקע מאורעות היסטוריים מאז ימי קום המדינה.