Saloona

המפרנס ידוע בקרב בנות השכונה כרומנטיקן חסר תקנה (או ליתר דיוק, מעורר קנאה). פעם באיזה יומולדת פרהיסטורי הוא שלח לי סל מלא ורדי ארגמן וצרף את הפתק המונומנטלי "לאהובתי הנצחית" וכך אירגן לעצמו לעולמים את התדמית הנכונה. אני ידועה כקשוחה ונרגנת וכנראה שלעולם לא אתנער מהתדמית הוורשאית הזו.

במציאות מדובר באיש שיוצא בכל בוקר מהבית בשעה הבלתי אפשרית 05:45 וחוזר עם שוך הקרבות, אי שם אחרי 20:00, בדיוק בזמן לצוות על הטף לצחצח את שיניהם ולסור למיטותיהם. אין להתכחש לעובדה שבמהלך היום המזכירה מעבירה לי אותו פעמיים שלוש, בדרך כלל על מנת לתזכר אותי באיזו מטלה שנשכחה מזיכרוני או סתם לא התחשק לי לבצע. על הדרך הוא כמובן מתעניין בשלום השבט ומציין את אהבתו האינסופית ומודיע שיאחר הערב. לפעמים, out of the blue, מגיע סמס בנוסח כזה: "רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך. הכי" או כזה: "בוקר זך. מה שלומך אשתי האהובה עלי מכל?". ברור שאני נהיית שלולית, אבל שומרת פאסון ומגיבה בקשיחות עניינית.

כך וכך המוני שנות ביחד, מלחמות עולם ושמחות קטנות הביאו אותי למסקנה שכנראה שנישאר פה לעולם. אני למדתי לחיות בשלום (פחות או יותר) עם חוסר ההחלטיות וההשכמות המוקדמות והעובדה הקיומית שהוא חושב שפול מקרטני ואני חושבת שג’ון לנון. הוא למד לחיות בשלום (אמת) עם קוצר הרוח ותאוות השינה והעובדה הקיומית שלעולם לא אסגור את הפקק של משחת השיניים.

כן, ככה זה אחרי המוני שנות. אנחנו לא חוגגים חגי אהבה ושמאלץ, אנחנו מתנהלים זה לצד זו ולא באיזו אינטימיות דביקה. הוא לא קונה פרחים, אני לא מבשלת ארוחות לאור הנר. הוא שולח מסרונים, אני עונה במייל. בימי נישואים אנחנו יוצאים למסעדה – רק אם לא נרדמתי קודם על הספה. בימי הולדת אנחנו קונים מתנות – ולפעמים לא.

פעם, כשמדינת ישראל החליטה להפקיד בידינו את אחד מהמקס ומוריצים שלנו ישבנו למלא הר טפסים עמוס שאלות חטטניות להפליא. בין היתר נדרשנו לשאלה הגורלית: מה הדבק שמחזיק אותנו יחד?. המפרנס (עו"ד במקצועו) פרס משנה סדורה ורהוטה על פני חצי גיליון. אני רשמתי: סקס משובח ו-5 ילדים. המפרנס כמעט נחנק, יש מצב שגם העו"סיות שנאלצו לקרוא את כל הטופסולוגיה. מאידך – יש מצב שזה הצחיק אותן. בכל מקרה זה הספיק בשביל למסור לנו את החבילה למשמרת נצח. התשובה האמיתית לשאלה הזו היא שהוא אוהב אותי כי רציתי את המקס ומוריץ ואני אוהבת אותו כי הוא הסכים לי.

הוא דווקא גבר רומנטי, זו אני שלא ממש מסתדרת עם מחוות אהבה סטנדרטיות. גם היום הוא לא יגיע מוקדם עם זר ורדים ואני לא אקנה לו שוקולד לבבות אדומים. אבל פעם באיזה זמן אנחנו גונבים חופשה. נטולי טף, רחוק מהמשרד, רצוי במקומות נטולי אינטרנט אלחוטי. זה לא שפתאום מתנהלות לנו שיחות נפש אל תוך הלילה. זה לא שאנחנו מתחבקים אל מול השקיעה (או מתנשקים בזריחה). זה רק פסק זמן מהחובות והשגרה. זמן פרטי, נינוח, נטול דרישות ודאגות – זמן של נגיעות קטנות. לפעמים סופ"ש קרוב, לפעמים שבוע רחוק. מן זמן סיני כזה כשהקצב משתנה והעוצמות נרגעות. זמן סיני לוקח זמן. לפעמים שעות, לפעמים יממות עד שהשרירים מתרפים והמוח נח. ואז פתאום זה בא לי – חוזרת לי ההבנה למה הוא! ואיזה מזל! ורק שלא יגמר!

הוא לא יקדים הערב ולא יביא פרחים. אני אחמם במיקרו את שאריות ארוחת הצהריים של הטף ואצנח, שבוזה, על הספה. נחליף אינפורמציה עניינית על כמה עבודה ועל הפורענויות היומיות של הצמד ואחיהם הגדולים. כל יום האהבה הבינלאומי הזה יחלוף כלעומת שבא במלחמות עולם סטנדרטיות ושמחות קטנות ושגרתיות. אבל בעוד שבועיים נברח לטוסקנה. זה יהיה ממש רומנטי!

והצמחים – אני יודעת שוורדים זה מתבקש, אז הנה מצרפת תמונה.

אבל הרומנטיקה שלי יש להציע היא בכלל מהסוג היומיומי, כזה שמביא את מחוותו אחת לאיזה זמן בערך… אבל איזו מחווה!

עכנאי הדור

שיח ירוק עד מסועף בעל ענפים עבים.

גובה וקוטר : 1.5 מ’. עלווה אפורה, שעירה.

שמש מלאה. השקיה מועטה-בינונית.

פריחה מדהימה באביב בתפרחות ענק סגולות. מוכיחה שהוא דווקא גבר רומנטי

לבלוג של דודה פטוניה