Saloona

יש לי שני חברים שממש עכשיו החליטו לעזוב את הבית, כל אחד מסיבותיו הוא. אם אתם כבר רוצים לדעת, לא היה להם ממש טוב בתקופה האחרונה.

שניהם השאירו נשים עצובות, פגועות ומופתעות. לצד הננטש, הרי, הרבה יותר קשה מאשר לצד הנוטש. רק מה, בדרך כלל אחרי כמה שנים זה מתאזן.

לצד הנוטש יש תמיד מטען אחד גדול לארוז, מעבר לפקלאות ולציוד האישי שצבר במשך השנים של הביחד, ואני מתכוון לרגשות האשם הכבדים. והם באמת כבדים. הצד הננטש נשאר עם התחושה של "אוי יוי יוי, עזבו אותי, אני בהלם. אני לבד, הצילוווו!". רחמים רחמים. "איך הוא פירק משפחה… אז היה רע, אז מה, זה סיבה לפרק?"

אני לא מקנא באף אחד מהצדדים. כל אחד עם הבלאגנים שלו, ובדרך כלל מתוך הבלאגנים האלה נוצרים עוד ועוד בלאגנים. החלטתי לכתוב לכם את הסיפור שלי, וכל אחד מוזמן לקחת ממנו משהו על עצמו, בעיקר הצד שממש הרגע נטשו אותו.

סוג של סופר-נני

כשאני ננטשתי, ובהמשך התגרשתי, היו לי שתי בנות, בנות 10 ו-8, ושני בנים, בני 3 ושנה. אל תתבלבלו, היום- כשאני כבר ממש רחוק מאזור הפיגוע, אני מצדיק את הגרושה שלי. לנו כבר לא הייתה כל כך ברירה. לא היה לנו טוב, ועברנו את הנקודה שבה היה ניתן עוד לתקן. אז היא הייתה מספיק אמיצה לעשות את הצעד הראשון ולפרק את החבילה. למעשה החבילה כבר הייתה מפורקת כמה שנים, רק כשאתה חי בתוך הבלאגאן אתה לא תמיד רואה אותו.

ככה זה היה אצלי. ועם כל זה שזה התבקש אצלנו, עדיין זה קשה מאוד. לגבר שעוזבים אותו זה בכלל מכה. פתאום הוא צריך לעשות כל מיני דברים שממש נראים לו מוזרים, כמו: לחמם בקבוק במיקרו, להכין משקה ממטרנה, או, לא עלינו, להכין תיק עם משחות נגד פריחה. חיתולים, צעצועים וכל מיני מטלטלין כאלה.

אני זוכר שבהתחלה לקח לי בין חצי שעה לארבעים דקות להתארגן ליציאה מהבית. עם יד על הלב, לארוז למסע טרקים בהימאליה נראה כמשימה הרבה יותר קלה עבורי. אחר כך התייעלתי. בדרך כלל זה היה על חשבון כמה פריטים שהחסרתי, למשל אם לא היה חיתול, עטפתי אותו עם מגבון חד פעמי. וזה היה לי קשה פתאום להיות סוג של סופר-נני, במיוחד לאחד כמוני, שרק בגיל 36 למד לשרוך נעליים לבד.

בשבוע הראשון של חורבן הבית הראשון שלי, כשנשארתי לבד לבד, לא הבנתי, למשל, איך המשולש של האשפה בכיור לא מתרוקן מעצמו, ואיך הקליפות של התפוז שזרקתי לא הגיעו לבד לפח האשפה.

אחרי כמה ימים הבנתי שיותר פשוט לזרוק את הקליפות ישירות לפח במקום התחנה הזו של המשולש בכיור. לקח לי עוד כמה חודשים להבין שהמשולש בכיור הוא בעצם המצאה מטומטמת ומיותרת וממש לא הגיינית, ואז זרקתי גם אותו לפח.

איזה טעם ואיזה חיים

גרוש טרי הוא בדיוק כמו נכה צה"ל ישר אחרי הפציעה: הלום, כואב ופצוע. רק שכאן במקום פיזיותרפיה יש פסיכולוג, במקום קביים יש שני חברים טובים, ובמקום לראות את הצלקות והפצעים, הלב והנפש מדממים לכל מי שרק פתוח לשמוע. בכל יום שעובר אתה בעצם למד לחיות עם הנכות הזו, ובעיקר להשלים איתה.

אז בחודשים הראשונים ממש לא ידעתי מה אני עושה עם ארבעה ילדים שנוחתים עלי פעמיים בשבוע ובכל סופשבוע שני, ולך תדע מאיפה להתחיל בכלל.

את הקטנים הייתי סוחב איתי לקניון. עם הגדולות הסתובבתי שעות ב"שבעת הכוכבים", עד שכל שומרי הבטחון כבר הכירו את ההוא שמסתובב במבט תמהוני, בוהה בארבעת ילדיו שרצים ומשתוללים סביבו, ושאחד שלמזלו עדיין בעגלה. הקניון הוא מתחם סגור, וגם אם הילד הולך לאיבוד אתה יודע שזה כמו בעזה- אין לו כל כך לאן לברוח. למטה יש בדרך כלל חדר משחקים ובאולינג וטוקיו פארק ביחד. פיתחתי חרדה בכל פעם שהיינו בדרך למקום הארור הזה, מין מפעל של פעמונים, צפצופים, צרחות, נורות מהבהבות ומכונות מזל, שהדהדו בראש שלי עד הבוקר שלמחרת. הבנות שלי היו מנסות לתפוס איזו בובה עם מנוף שנראה כמו פרוטזה, ואם היו מצליחות היו מקבלות קילומטרים של פתקים ומזדכות על סוכריית אבן שנגמרת קצת לפני הגיוס לצבא. ואני יושב בפינה, כמו איזה אהבל שמחכה לקבל דמי אבטלה בלשכה ושותה קולה. כמה קולה שתיתי אז, יצאו לי כבר גזים מהאוזניים. "טעם החיים", איזה טעם ואיזה חיים. שני הילדים מקרקרים סביבי, אחד רוצה בקבוק, השני רוצה ארטיק, ואני רוצה בעיקר למות. אבל משדר שליטה במצב.

משם היינו ממשיכים בדרך כלל לארוחת ערב משפחתית בברגר קינג. ושם תמיד היה הויכוח על הפרס שיש בתוך ארוחת הילדים: בובה של פיונה שלוחצים לה על האוזן והיא אומרת באנגלית "בוא תשכב איתי שרק", או בובה מצעצוע של באזזז שנות אור מצעצוע של סיפור, שכשלוחצים לו על הקסדה היד שלו מתרוממת כמו חבר בארגון של הרייך. ומזה הילדים מתלהבים. אבל מה, תמיד חסר בדיוק מה שהם מתלהבים ממנו, וכאות מחאה הם לא אוכלים. ובלי לשים לב, אני מוצא את עצמי אוכל גם את הארוחות שלהם.

מקטרים יחד בחצר

אחרי שנה כזו הבנתי שמשהו לא בסדר, ושיש חיים גם מחוץ לקניונים. התחלתי לגוון וללכת לים או לפארק, והאמת, לילדים היה קשה להתאקלם. היה להם מבט כמו של הגיבורים בסדרה "חטופים", שבבת אחת נחשפו לסביבה אחרת, עם עצים ומים ושמיים.

חיפשתי בנרות הורים גרושים, בעיקר גברים עם ילדים באותו חתך גילים, כדי להעביר ביחד את סופי השבוע. ומצאתי כמה. הם היו באים אליי, יושבים בחצר ומקטרים ביחד. בדרך כלל הזמנו מגש של פיצה או הכנו משהו פשוט- כמה עגבניות, פסטות, ולקינוח מילקי, והמשכנו הלאה. במפגשים האלה כל אחד מהגברים הגרושים אומר כמה סבבה לו, אין מחיר לחופש, ויאללה שתלך ההיא… שמשהו אחר ינענע אותה, וכל מיני אמרות שובניסטיות רדודות. אבל בלב, או יותר נכון ממש שנשאר ממנו, כלום לא היה סבבה, ממש לא הרווחנו את החיים וממש לא קיבלנו חופש.

כמו שאמרתי, עם הזמן מתרגלים להכל. היום הילדים גדלו, הם כבר עצמאיים, והשנים לימדו אותנו שאפשר להתגבר יחד ולחוד כמעט על הכל. אבל כשטילפנתי לחבר הבאמת יקר שלי, שרק עזב את הבית, ושאלתי: "נו, איך היה הוויקנד הראשון עם הילדים?" והוא אמר לי: "סבבה לגמרי", ולמחרת בתשע בבוקר צילצלתי אליו ושאלתי: "נו, איך עובר הבוקר אתם?" והוא אמר לי: "גילי, אני באמצע קרייסס, חוזר אלייך עוד מעט", נזכרתי בכאב בשנת הנכות הראשונה שלי. ידעתי כבר ש"עוד מעט" של גרוש טרי זה ממש לא "עוד מעט" של גרוש ותיק ומיומן כמוני.

צילום: Éole, פליקר

מתוך הבלוג של גילי קצנלנבוגן

תגובות