עד הסוף המר

חברת הפייסבוק שלי, ניצה פז לוי, בחרה להיפרד מהעולם הזה, מספר שנים לאחר שבתה היחידה שמה קץ לחייה ולא היה דבר שאפשר היה לעשות. או שאולי כן היה. סיפורה היה כרוניקה של כאב ונפשה הלכה לאיבוד, עד הסוף המר

ניצה איננה.

לקח לי כמה ימים להחליט אם אצליח לכתוב על חברת הפייס שלי, שבחרה להיפרד מהעולם בינואר, תחילת השנה החדשה. כשנודע לי, שהיא נמצאה ללא רוח חיים, מוטלת בחדר מלון בניו יורק, ישר דמיינתי אותה בוחרת ללכת מפה בדיוק כמו בתה היחידה והאהובה, יעל. הבנתי שלא. ניסיתי לחשוב האם היא תכננה לעזוב כמו שעזבה או שזה היה תוצר של קפריזה רגעית, שדון אפל שלפת אותה וגרר אותה לעשות את הבלתי נתפס.

היינו שתי נשים שהכירו ברשת וליוו באופן וירטואלי, לפרקים, זו את זו בצמתים ובפינות החיים. היא אהבה את פרנק זאפה, אמנות על כל רבדיה, לצחוק בקול רם, להתכרבל עם החתול שלה והיא דגלה באמת, בכנות ללא פשרות, עד כדי בוטות. כך הייתה מצפה ממני להיפרד ממנה.

הייתי שם כדי להחמיא לה על ציוריה והיא הייתה שם כדי להחמיא לי על הספר שכתבתי בזמנו. הייתי שם, מתחת לביתה, כאשר עוד היינו שכנות, עם בשמים שלא רציתי והיא אהבה. בדיוק היא הביאה לי גופיות משי קטנות וצבעוניות, שמזמן לא עלו עליה. זה היה דיל לא רע. הייתי שם כדי לשבת איתה, אני על קפה והיא על בירה, כשדיברנו על החיים וצחקנו על שטויות, מרכלים על האנשים שהכרנו ונקרעים מבדיחות.

גם הייתי שם כשהיא בישרה לי בטלפון את הנורא מכל, שבתה, בשנות העשרים לחייה, התאבדה. אחר כך הבנתי שהבחורה הצעירה הזו למדה ביוטיוב איך בדיוק לפרוש בלי להשאיר עכבות. לא השאירה מקום לטעויות. מדויקת, שקולה ומחושבת היטב. מצמרר כמה אפשר להשקיע בכך מחשבה. זה גם מה שהרס את ניצה. איך תכננה דבר כזה והתנהגה רגיל?

באותו יום נורא רצתי לדירתה. בהתחלה היא לא הסכימה בכלל לפתוח את הדלת וצרחתי מחדר המדרגות, פחדתי עליה. בסוף פתחה. נתנה לרבע אור לחדור פנימה. הייתי שם, עם עוד חברות שבאו לנחם ולמצוא את המילים הנכונות. הבטתי לה לתוך העיניים והבטחתי לה שעם הזמן, זה עשוי לכאוב פחות.

היינו מה שנקרא, "חברות פייסבוק", שחרגו מהמסגרת המרובעת ויצאו אל העולם הקריר כדי להתיידד קצת. כבר שנים שלא נותרה מהחברות ההיא הרבה. הזמן והבחירות שלנו, עשו את שלהם. כל אחת התמקדה בחייה ובצרותיה. מדי פעם ניצה שלחה לי הודעה בפייס שהיא מתגעגעת, שאני יקרה לה, שהיא עוקבת אחרי מה שאני כותבת. הציעה קפה ועניתי לה בשמחה ושרק תעדכן מתי. רק כשהיא כבר איננה, שמתי לב שכל הזמן כתבנו שניפגש וזה אף פעם לא קרה.

כעת התברר לי ששיקרתי לה, בלי כוונה, כשהבטחתי לה אז שהכאב יפחת.

באותם ימים, כאשר ישבנו אצלה בדירה, בשבעה, סיפרה ניצה איך הכתובת לא הייתה על הקיר. היומן של בתה לא היה ריק. היו לה תוכניות. היא התכוונה לחיות. בדיוק  היא עזבה עבודה, בה לא מצאה את עצמה והיה לה חבר אוהב, זה שמצא אותה בסופו של דבר. זה שנאלץ לחיות כל יום בתחושה שאולי היה משהו שאפשר היה לעשות. יעל לא שיתפה את אימה בדבר מתוכנית הפרישה שלה מהחיים. כאשר השוטרים דפקו על דלתה והודיעו לה מה קרה, ניצה הייתה בהלם. רק סיפרה שבתה הייתה טיפוס מורבידי ומגיל קטן דיברה על המוות, כלומר, לא פחדה ממנו, אבל זה לא היה באמת רמז לכך שיום יבוא והיא תעזוב הכל כאשר כל העתיד לפניה.

מפה לא היה לאן לתעל את הכאב.

ניצה גם שתתה לפעמים יותר מהרצוי ואז היא קצת התנהגה שונה, השאירה תגובות גועליות והיה ברור שעדיף שתעבור מהר למיץ או תה. באותם רגעים היא הייתה הופכת קצת לאדם אחר, כאשר לגמה מהטיפה המרה, אבל זה היה לגיטימי לשתות קצת כדי לשכוח מהכל. בכל הנוגע לעולמה, היו פה ושם חברות וחתול נאמן. היה ברור שהיא תעבור תקופת אבל בלתי נתפסת. איך אמא אמורה לקבור את בתה? איך היא יכולה לחיות עם העובדה שלא הייתה שם עבורה, ברגע האמת ושאפילו מכתב לא נותר מאחור. ידעתי שהכאב שבר אותה לרסיסים אבל באותה עת, הייתי בטוחה שיום יבוא והיא תקום על הרגליים, תצייר כאילו אין מחר, תגייס את הכאב כמנוע ליצירה. הרי, האמנים הגדולים צמחו מתוך הסבל. קיוויתי.

לרגע לא חשבתי שמשהו בה גסס בהדרגה, ללא עצירה. שנפער חור שחור, חלל שלא יתמלא לעולם. לא ניתן לצייר כאב כזה.

ניצה פז לוי

ניצה נחתה בניו יורק.

ידעתי זאת לפי השירים שעל הקיר וגם מחברת פייסבוק שלה, שסיפרה לי על כך, כשכבר היה מאוחר מדי. ניצה הלכה לנגוס במה שנשאר מהתפוח הגדול. אנשים חדשים, חוויות מפתיעות, זה היה המתכון המבטיח להתרוממות. היא העלתה שירים לקיר והיה נראה שתקופת החושך חלפה. היא אפילו כתבה שמצבה משתפר והיא שותה לכבוד זה.

בשלב הזה, כבר לא ידעתי בדיוק מה קרה לה אבל אחרי שהעלתה פעם פוסט ממש לא ברור ולא קוהרנטי, הבנתי שמצבה הנפשי גרוע מאי פעם. הבנתי גם שהיא אושפזה במוסד לחולי נפש. עדיין לא נוצר בינינו קשר, כי היה קצת קשה ליצור קשר עם אדם שלא ממש נמצא בראש צלול ולא ברור היכן באמת נמצא מוחו.

הזמן חלף. לא שמעתי דבר. קיוויתי שהמומחים יודעים מה הם עושים וכי היא תצא משם אדם חדש. אמנם מצולק בלב אבל עם ראייה אופטימית לעבר העתיד. זה אפשרי, הורים רבים שקברו את ילדיהם, מצאו את הכוחות להמשיך.

לפני כחודשיים היא פנתה אלי בפייס.

ניצה כתבה לי שהיא מתגעגעת ושאין לה סבלנות לקרוא הרבה. אחרי שעניתי לה נרגשת "איך את?", היא ענתה לי מיד דברים איומים. התהפכה תוך שניות. חשדה בי, הטיחה בי האשמות לא קוהרנטיות וכל הטקסט היה מכעיס, פרנואידי, מצמית ומבהיל עד שעשיתי את הדבר האחרון שעושים לחברה. חסמתי אותה. הייתי בדיוק בעבודה ולא יכולתי או רציתי לענות לזה.

כעסתי, כמו אדם לוגי, שהיא מעזה לכתוב לי כאלה דברים. התעקשתי לראות בה אדם בריא ולא יכולתי לקבל את האופציה שהיא לא מודעת למה שהיא כותבת. רציתי להיעלם מכל זה. אני מצטערת ששמתי חומה באותו רגע. יכולתי להבין שהיא לא בדיוק היא ושברגע כזה, לא חוסמים.

ב-10 לינואר חברת פייסבוק שלי ומי שהייתה שם גם עבורה בתקופות כאלו ואחרות, כתבה לי שניצה בחרה לשים סוף להכל ושאולי עכשיו, מצאה שקט לנפשה.

מבעד לדמעות, דמיינתי אותה בשניות האחרונות לחייה. מה עובר בראש של אדם שיודע שהוא הולך כדי לא לשוב? ממחקר שקראתי, בו בדקו ניצולים שקפצו מגשר הזהב בסן פרנסיסקו, כולם הודו שברגע שידיהם עזבו את המעקה, הם התחרטו. מכאן, שאדם מתאבד רוצה לחיות. האם ניצה התחרטה? בחיים לא אדע. האם יכולתי, אני, ידידה מרחוק, להציל אותה? שאלה זו צפה בתכתובות שלי עם אותה חברה ועם חברה נוספת שהכירה את שתינו. מלאה ברגשות אשמה, הרגשתי כמי שאולי הייתה יכולה להושיט לה יד. שאולי, החסימה שלי רק גרמה לה להבין שהיא מאבדת עוד ועוד אנשים?

חברתה טענה שהיא ליוותה אותה בתקופות הגאות והשפל וכי לא היה ניתן לעשות דבר. עם השנים, התברר לי שניצה גם איבדה בני משפחה אחרים. היא כנראה הרגישה שהייסורים מושכים אותה מטה, גוררים אותה עמוק ועמוק יותר לתוך בור של ייאוש חסר מוצא וכי היא לא רוצה יותר מכל זה. שהחיים, כפי שהם, לא יכולים לתת לה דבר מה ראוי. שנמאס לה. שפשוט נשבר לה. כמו הרגע הזה בו שומעים שיר מעצבן ומיד מחליפים לאחר, אז ככה. בשניות. הרי, למה לסבול?

ניצה הלכה בעקבות בתה. זהו, ימי הסבל תמו. הקץ לייסורים.

אנחנו מי שאנחנו. בני אדם לא מסוגלים באמת להפסיק הכל ולהתמסר לכל אדם. יש תאריך תפוגה לקיטורים של כל אחד מאיתנו. לכאב הפרטי שלנו. כמה פעמים נפרדתם, מאדם ששבר את לבכן רק כדי לגלות שחלק מהחברות שלכן לא שם עבורכן ולא מסוגלות להכיל את הכאב שלכן? אנחנו לא אנשים מושלמים.

אנחנו דואגים הרבה לעצמנו ורוצים להאמין שהצד האחר מתגבר. זה מקל עלינו לדעת שלא זקוקים לנו כל הזמן. שלא תלויים בנו. בעולם מתוקן, יכולנו להיפגש עם כולם לקפה אבל זה לא יוצא, לא כי אנחנו לא רוצים. זה פשוט לא יוצא. לכן, כאשר אדם מת, השבעה מתעתעת. אני יודעת, איבדתי אמא. באותם רגעים, כולם עוטפים אותך. אבל אחר כך יש תהום שהנפש חייבת לחצות לבד כדי להגיע להחלמה ולא כולם מסוגלים להגיע לשם.

ניצה לא הייתה מסוגלת. אני קצת כועסת שעזבה ככה. אני קצת עצובה שפרשה ככה ואני קצת רגועה שנפשה כבר לא בוכה.

ואולי בחרה לעזוב מכוח ולא מחולשה. אולי אמרה לעצמה שלא נורא, הגלגול הזה דפוק ואולי הבא יהיה קצת יותר נחמד. אני מפחדת לחשוב שהיא רצתה שמישהו יושיט לה יד ברגע האחרון וימשוך אותה קדימה אבל פשוט נכנעה. אני בעיקר מתגעגעת. יודעת שלא ניפגש לקפה אז אני מרימה לזכרך, יקירה, כוס יין וירטואלי. לזכר הימים ההם שצחקנו משטויות. אם ניפגש אי פעם, אביא לך עוד בשמים שאיני אוהבת. מבטיחה.

הנה קטע עוצמתי שמשום מה, היה נראה לי מתאים:

[youtube iRA82xLsb_w nolink]

 צילום: יפעת טלית