"סליחה, גם לי יש חיים משלי"

"לבלות עם הנכדים זה הכי כיף בעולם", מספרת רחל שדה שמוציאה את הספר "סבתא אחת שיודעת" אבל לפעמים צריכות להעמיד במקומם את הורי הנכדים ולהגיד להם: 'סליחה, גם לי יש חיים משלי'

מאת רחל שדה, משוררת, סופרת, סבתא לתשעה נכדים ונכדות

סבתות יכולות להגיד "לא" לילדיהם – אם לא מתאים להן לשמור על הנכדים במועד ובשעה מסוימים. בשנים האחרונות הפכו הסבתות למעין 'בייביסיטר' על הנכדים, אבל בסופו של דבר, הכל צריך להיעשות במידתיות. לפעמים צריך להעמיד את ההורים של הנכדים במקומם ולהגיד להם: "סליחה, גם לי יש חיים משלי. צר לי שזה לא מסתדר". ומנגד, חשוב לדעת שלבלות עם הנכדים זה הכי כיף בעולם. יש סבתות רבות שמגזימות בכל הנוגע להקרבת חייהן האישיים למען הנכדים, אבל יש הרבה סבתות מודרניות צעירות ברוחן ובנפשן כמוני, שיש להן הרבה תחומי עיסוק כשהן יוצאות לגמלאות. הן מציירות, כותבות טסות לחו"ל, מבלות בבתי קפה ולא יכולות להקדיש את חייהן נון סטופ לנכדים, אבל בחופשות וכשצריך לעזור הן באות לקראת הנכדים.

הסבתאות היא הבונוס של הגיל השלישי. עבורי, אחד הדברים החשובים והרגישים ביותר במערכות יחסים עם נכדים הוא ליהנות, ליהנות ושוב ליהנות. מדובר ברגעים שיחלפו, ואם לא ננצל אותם הזמן פשוט יעבור. הקשר עם הנכדים הוא מדהים, ויש בו הרבה ערך מוסף. עלינו להרעיף אהבה ולשמש כאדם שאפשר לפרוק אצלו מועקות ולחצים. כסבתא אני נוהגת לתת לנכדים ולנכדות שלי הרבה חיזוקים חיוביים, ומשמשת להם כתף  להישען עליה. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל בכל מפגש עם נכדיי אני מחזקת להם את הביטחון העצמי. כשהם מגיעים אלי מיוזמתם, ואומרים לי: 'סבתא, אני אוהב(ת) אותך', הלב מתרחב מאושר.

רחל שדה צילום אלבום פרטי

עד שאת לא נכנסת למעגל הסבתאות ולא חווה אותו בעצמך, את לא יודעת כמה ערך מוסף, הנאה ואושר צרופים יש בו. זאת במיוחד בשל העובדה שכסבתא את מנוטרלת מדאגות יומיומיות של עול גידול הילדים ומהאינטנסיביות של ההורות. זו אולי הסיבה לכך שיש הרבה נכדים ונכדות, שמשתפים את הסבתא בדברים שאינם מגלים להוריהם.

במשך כמעט שנה שלמה התגוררו אצלי בבית בתי מור, בעלה ושלושת ילדיהם, שחזרו ממרכז הארץ ולא השיגו דירה בקיבוץ בו אני גרה. החיים הפכו אז לאינטנסיביים מאוד, ועם כל הקושי הייתה זו שנה שמחה. חיים משותפים אלו היווה השראה לספרי החדש. במהלך שנה זו הייתי מגיעה פעמים רבות לגן הילדים של נכדי גיא, וכאשר התחלתי לספר לו סיפור, כל הילדים היו מתאספים סביבנו, ואני, כהרגלי, הוספתי נופך דרמטי לסיפור. אני סבתא 'משוגעת' על כל הראש – במלוא מובן המילה. כשצפינו יחדיו אני ונכדיי טל וגיא בהצגות ילדים, צברנו חוויות משותפות, שיחד עם חוויות רבות נוספות הבשילו בקרבי את הספר.

רחל והספר צילום אלבום פרטי

הכתיבה זורמת בעורקיי, ולא עובר שבוע מבלי שאני כותבת. עד כה הוצאתי לאור ארבעה ספרי שירה, ובימים אלו אני אוספת כמות גדולה נוספת של שירים עבור ספר השירים החמישי שלי. לכתיבת ספר ילדים יש בהחלט ערך מוסף, כאשר הרעיון המרכזי בספר הילדים שלי הוא מערכת היחסים בין סבתא לבין נכדה. היה לי מאוד חשוב להביא את הרעיון מנקודת מבט נאיבית של ילד. זו מערכת יחסים קרובה בין סבתא לנכדה, ולמרות שלסבתא בסיפורי יש מאפיינים משלה, הם יכולים להתאים למערכות יחסים רבות של סבתות אחרות עם נכדיהן. ללא ספק, כל נכד או סבתא יוכלו למצוא את עצמם בסיפור זה. אחרי שהקראתי את הספר בפעם הראשונה לנכדי גיא בן החמש, הוא אמר לי: 'סבתא, הספר לא כל כך מעניין. הוא מצחיק'. הוא ביקש ממני שאתאם עם הגננת שלו להגיע לגן עם הספר במתנה ושאקריא אותו לכל הילדים בגן. אור נכדתי בת התשע הספיקה לספרו בכיתתה.

אני מאוד אוהבת תיאטרון ולמדתי בסופו של דבר הוראה בסמינר לוינסקי, כשעוד היה ממוקם ברחוב בן יהודה – למרות שהתקבלתי ללימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1979, לאחר שנישאתי למשה, קיבוצניק מקיבוץ עמיר והפכתי לאם לילד בן שנתיים, עברתי לגור בגליל העליון. ה'טוסקנה' הפרטית שלי, המלאה פינות חמד יפיפיות לאורך נהר הירדן, ניכרת בשירים רבים שאני כותבת. למרות זאת, אני מודה כי השילוב בין היותי עירונית לבין החיים המשותפים בקיבוץ לא היה קל עבורי. אני לגמרי 'קרועה' בין המרכז לבין הצפון, אבל היום הרבה יותר שלמה עם החיים בצפון, שהם שלווים יותר מהמרוץ המטורף של מרכז הארץ.

הכותבת, רחל שדה, משוררת, סופרת, סבתא לתשעה נכדים ונכדות וכותבת הספר "סבתא אחת שיודעת" בהוצאת "אוריון"