Saloona

» תמסרו ד"ש חם בבית, אנחנו מבלות נהדר וחושבות עליכם

שלוש וחצי בלילה. אני חייבת לשרותים. רק בשש קמים והדלת נעולה. איך אני אמצא את המפתח מה עוד שהשרותים בכלל בצד השני של הרחוב שלא לדבר על הטמפרטורה שצנחה הרבה מתחת לאפס. טוב, מנסה לא לחשוב על זה. אשנה תנוחה, אולי ככה ילחץ פחות על הבטן. אח! זה כאב. השק שינה הסתבך לי ברגליים והרצפה דפקה לי באגן. אין לאין לזוז. מצד אחד, חברתי נעמי ומצד שני הארון. מה זה הריח הזה? עצים שרופים ועשן מעורב בטחב. אני מתרוממת קצת. לא רחוק ממני שוכב ילד בן 4 עם פרצוף נפוח, נראה שכואב לו, ולפניו במטבח הסבא והסבתא. אלוהים איך הגעתי לכאן?

יום ראשון 17.10

קמנו בבוקר במלון בפוקרה וקפצנו היישר לחיקם של הג’יפים אתם נבלה בימים הקרובים. אחרי ארגון תיקים של שעה וחצי (ואני עושה הנחה לקבוצה כי נשארו לי עוד כמה ימים במחיצתן) יוצאות לדרך, אי שם להרים. בדרך אנו אוספים את המדריכה פורנה, וזו מקבלת את פנינו עם אורז אדום מודבק על המצח. מסתבר שבחג הזה מצווה לחזור לבית ההורים וכל מי ששב מסמן את עצמו ומדביק בטקס וברכות את האורז הצבוע. המראה ברחובות מרהיב. כאן גם לא רואים את הילדים העזובים והרחובות נקיים ביותר. פורנה מכניסה אותנו לבית הוריה, והם מברכים אותנו מסמנים כל אחת בהדבקת אורז אדום וסמלי במצח, ואנחנו מקבלות צלחת כיבוד אישית עם מיטב הקינוחים. משהו ורוד דבוק לירוק על מצע של צהובים קטנים, ולקישוט עיסה חומה קטנה. מישהי רעבה? בנימוס לקחנו ביד ימין את הצלחת ונכנסנו לג’יפים. מארגני המסע (וזה המקום להחמיא להם מאוד, פשוט חושבים על כל הפרטים הקטנים) ארגנו מבעוד מועד שקיות פלסטיק מנומסות בכל ג’יפ. יאללה נוסעים.

עד התהום עד הקצה

הדרך, שנמשכה כארבע שעות, התפתלה בין ההרים. בתים ציוריים בצידי הדרך, אנשים מברכים אותנו בקידה ונאמסטה, תירסים מתייבשים על הגגות והרים מושלגים מתקרבים אלינו. לא פעם החסרתי פעימה כשנצמדנו קרוב מדי אל התהום מימין. הנהיגה כאן היא בצד שמאל, בדרכים צרות, ועם כל הכבוד לחברותיי לצוות- ויש כבוד, לא בא לי להיות כותרת בעמוד פנימי של העיתונים בארץ.

עשינו דרך ארוכה עד לטאטופאני, שם העברנו את הלילה (לראשונה בחיי) בגסט האוס. אני משלימה את הטיול אחרי צבא, זה שלא עשיתי מעולם.

יום שני 18.10

הצטיידנו בבוקר בתיק גב לא כבד ומקל הליכה. יוצאים לטראק (תמונות). הם אומרים שייקח חמש שעות, לא קשה. עברנו דרך נהרות קפואים, כפרים והרים. טיפסנו וירדנו, חלצנו נעליים וחצינו. מדיטציה במיטבה. הציניות התל אביבית לאט לאט נושרת מאיתנו כמו קליפות מתות, מיותרות, ואנו מגלות זו את זו. הנשים בקבוצה מדהימות אותי אחת אחת. כל אחת וההתמודדות שלה. יש כאן כמה שחצו את השישים והן עומדות בקצב ההליכה של הצעירות וכולנו מריעות להן. זה לא טריוויאלי. ובכל פעם אני שומעת מאישה אחרת על הבית שהשאירה מאחור, סיפורים של התמודדות לא פשוטה, של ניצחונות אמיתיים. לא של הישגים בקריירה ומטרות מערביות, אלא התמודדות יום יומית עם בעל שנפטר בפתאומיות, ילד שנספה בשרפה או מחלה קשה. כאן יש את הזמן והשקט להקשיב ולקבל פרופורציות בלתי רגילות על החיים.

במעלה ההר אנו שומעות מסיגל המדריכה, שהכפר שעברנו זה אתה מאוכלס ב"טמאים"- קאסטה מהמעמד הנמוך ביותר. התושבים הם ברובם חרשים אילמים, כי הכפר כל כך מבודד שהם מתחתנים בתוך הכפר והילדים סובלים ממומים. אנו עוברים ליד נהר הקאלי גנדקי שאורכו מעל ל-1000 קילומטרים והוא משנה את צורתו ללא הרף. אחר הצהריים אנו מגיעים אל הכפר המבודד טיטי. יש כ-14 משפחות שחיות שם ומתפרנסות מחקלאות. הכפר כולו מחכה לנו בבית הספר, לטקס קבלת פנים לבבית של שירה וריקודים. כל אחת מאתנו מקבלת מחרוזת פרחים כתומה, ואז מתלווה למשפחה המארחת ללילה בביתה. אנו התארחנו בביתו של מי שהיה ראש הכפר, סוטפרסד גוטן ואישתו דנה (רכוש בשפתם), משפחה עשירה. מה שלא מנע מאיתנו לישון, כאמור, על המזרנים ליד הווטרינה ושולחן האוכל יחד עם המשפחה.

זה היה הזוי. מילא שכל המשפחה ישנה אתנו בחדר אחד, הם עומדים מעלינו ולא מורידים את העיניים. כשרצינו להסתדר לשינה ולהחליף בגדים בתוך השק השינה (כי אין מקום אחר), הם עומדים ומסתכלים ומוזיקה מקומית מתנגנת לה ברקע. יופי, מעולה שהדלקתם את הטייפ עכשיו, באמת. אני מרגישה בבית ויכולה להירדם בקלות. יש לי את כל התנאים: מזרון דקיק על הרצפה, קהל, מוזיקה נפאלית ובגדים מסריחים שאתם צעדתי בהרים כל היום. קלסי.

האירוע הזה, שלא היה שיא הנוחות, היה חוויה חד פעמית אותנטית. הכפר אינו יושב על מסלולי הטראקים ונדיר שמגיעים אליו אורחים מבחוץ, ועל אחת כמה וכמה מארצות אחרות, ישר אליהם לסלון.

יום שלישי 19.10

שש בבוקר, בואו נכבוש את ההר.

מתעוררת כשהאור עולה ולמול עינינו מתגלה שומר המסך הכי מרשים בעולם. הכפר שוכן בין ההרים ואנו מוקפים בפסגות לבנות ושמיים תכולים, ענני הנוצה נוגעים בגגות הבתים. אם אתמול הלכנו חמש שעות והיה מאתגר, הבוקר כבר יש משימה אמיתית. לפי שעון נפאל אומנם ההר תלול, אבל זה לא אמור לקחת לנו יותר משעה. שעון ישראל אומר אחרת, כמעט שעתיים של התנשפויות, קיטורים והפסקות, כל עיקול בדרך הבלתי נגמרת מביא אותנו לפסגה. קרוב לשלושת אלפים רגל מאחורינו ועדיין מרגישות קטנות, מולנו פסגת הדלגרי - 8161 מטרים. מחכים לנו עפיפונים צבעוניים ואל השמיים אנו משחררות אותן יחד עם הקושי.

בית הספר בכפר מונה כ-25 ילדים ואין לו כלל אמצעי לימוד. XTRIP לקח לעצמו משימה לעזור לילדי המקום ולשפץ את את המבנה והכיתות. אחה"צ עמדנו להיפרד מהכפר בתחושת סיפוק. גם תרמנו ביום עבודה מפרך בשיפוץ ביה"ס, וגם ד"ר מירים אבנת ממשתתפות המסע נתנה טיפול לילד קט שסבל מדלקת חמורה.

מחר מטפסים לגובה 5000.

נקודה אחרונה למחשבה: פורנה המדריכה הנפאלית היא אישה בגילי, אינטליגנטית ועדינה, מגדלת שני ילדים (שוב כמוני) וצועדת איתנו בהרים, תמיד במקצועניות וחן. לפני שנתיים היא נאלצה- בגלל חוסר מקומות עבודה במדינה, לעזוב ללבנון ולעבוד במשק בית. נשמע מוכר?

פורנה היא בדיוק כמו כל אותם עובדים זרים שאנו רואים בישראל. כאן היא שרפה SHERPA (שבט מכובד של מטפסי הרים), מהנשים הבודדות שמובילות את התרמילאים אל ההרים. אצלנו, היא עוד משרתת "פיליפינית הודית", אנשים שקופים.