Saloona

» עיר ובה אנשים חמים ומאירי פנים. קטמנדו

שבע בערב. אנחנו בעמאן, מחכות לטיסה לדלהי ומשם לקטמנדו. הבית כבר כמעט מאחורינו אבל לא לגמרי. כמה קל להתחבר. סוכנת נסיעות אנונימית חילקה את הקלפים בדרך שלה, בלי לדעת שכירטוס והושבת אנשים זה לצד זה למשך כמה שעות עשוי להוביל לשיחות נפש, קירבה, או זרות ושתיקה מעיקה.

ד"ש ראשון מהבית

הגענו לשדה התעופה בישראל לפני 5 שעות, עדיין מאופרות, סוחבות את הבית והמחשבות בתוך תרמיל הגב. חלקנו כבר הצליחו להעבירם למזוודה שנשלחה ישירות לקטמנדו. אני עוד קיבלתי דרישת שלום מהבית- הבן שלי, עומרי, החליט ללמד אותי מה זה לנסוע ולהשאיר אותו בארץ. תמונה שלו בטלפון פצוע וחבול, אחרי שמעד על תיק בית ספר בדרך להסעה, השאירה אותי חסרת אונים מיד עם צאתי מהארץ. זהו, אני כבר לא יכולה לעשות כלום. אמא רחוקה. רק להסתכל בתמונה באהבה.

לפנינו טיסה של כשש שעות ואחריה עוד אחת קצרה יותר מקווה שנצליח לישון קצת. אם אפשר לקרוא לישיבה הדחוסה בחברת זרים וכרית דחופה בין הצוואר לחלון, שינה. זה מה יש, ממחר מתחילות לטייל בעולם החדש.

כאוס מסודר בקטמנדו

נחתנו בדלהי. התיאוריה שלי לגבי הסוכנת נסיעות מתבררת כנכונה. לידי ישבה בחורה שהתגרשה לא מזמן וסיפור חייה נפרש לפני כולו. מדהימה היכולת להיפתח ולהתחבר כל כך מהר. עוד רגע עוברים שלב במשחק הספין דייטים המשוגע הזה. מחכות לטיסה לקטמנדו.

שמונה וחצי. קטמנדו הזויה. צבעונית, מלוכלכת, ענייה, מקדשים בכל פינה ורחוב. רעש צפצופי מכוניות, ריקשות ואופנועים. כולם נוסעים בצד שמאל של הכביש במין כאוס מסודר. איך אוכלים את העיר הזאת? זה לא קל. מלך החידות מבומביי יוצא לגמרי מהמסך. ילדים קטנים מלוכלכים בצורה שקשה לדמיין, חלקם ללא ידיים או רגלים, רובצים ברחובות. תמונה אחת נצרבה במיוחד בזיכרוני: ילד בן שנתיים וחצי בערך, שוכב לבדו על מדרכה כשרק סמרטוט מעופש משמש לו מיטה, וישן. קשה לעיכול. בכלל, כל היחס כאן לילדים הוא מדכא. האלה "קומארי" היא ילדה בת 5 בערך, שנבחרה כמו בטקס מלכות יופי אכזרי לשמש האלה התורנית בשר ודם עבור כל המאמינים. בין היתר, באחד משלבי המיון וההתאמה היא נאלצת להיכנס לחדר מלא עזים מרוטשות ודם ולא לגלות סימני התרגשות. כראוי לאלה אמיתית. אגב, ברגע שאותה ילדה אומללה, שחיה במעין ארמון שיותר דומה לכלא, מדממת- אם מפצע או ממחזור, היא מוצאת אחר כבוד מהארמון ותפקידה הסתיים. לכן היא נשמרת כאתרוגית וכמעט שלא מראה פניה ברבים.

דוח מצב

אחרי ארוחת צהריים מתחיל לרדת גשם טרופי ואנחנו יוצאות למרוץ הראשון שלנו. חולקנו לקבוצות, קיבלנו מפה וקדימה לדרך. המטרה למצוא את כל המקומות המסומנים בדרך, לדלות כמה שיותר פרטים על נקודות הציון, וכמובן להגיע ראשונות. הצוות שלי הוא צוות טארה ואיתי נעמי, מינה ואושרת. וסיכמנו בינינו שאנחנו באנו ליהנות ואין כאן שום מקום לתחרות. בחמש דקות הבאות אנחנו כבר רצות, משולהבות, מגויסות ומתות להגיע ראשונות. עזבו אתכם ממקום שני! לא נסתפק בפחות מראשון.

סיכום יום ראשון, בקרת נזקים:

יומיים ללא שינה, שלושה מטוסים, שלוש חולות, מזוודה שלא הגיעה, סלולארי שאבד. קטמנדו אחת עם אנשים חמים ומאירי פנים. חברות שמתחילה להתרקם עם הרבה פרצי צחוק בלתי מרוסנים.

מי ניצחה? בעדכון הבא…

לכתבות נוספות על מסע wxtrip במתחם סלונה בנפאל

לבלוג של אפרת רייטן