משפחת דובי הקוטב בעולם נעלם

כדי לצלם את התמונה שזכתה בפרס, צריך לוגיסטיקה מיוחדת. לכן מדיי שנה אני חוכר אוניה פרטית ולוקח איתי 12 אנשים אותם אני מדריך במקום המופלא הזה

אמא דובת הקוטב חייבת לנדוד עם שני גוריה הקטנים, הזמן מתקתק והקרח מפשיר מיום ליום, והם כבר נמצאים על מדף קרח הים האחרון באיזור המזרחי של שפיצברגן. דובי הקוטב תלויים בקרח כדי לשרוד ובלעדיו אין להם סיכוי. הם צדים כלבי-ים על הקרח, מגדלים את הצאצאים על הקרח ומבלים את רוב זמנם על המים המוצקים האלו. הסיכוי היחידי שיש להם הוא להמשיך ולהצפין לכיוון הקוטב, שם אולי ימצאו איזורי מחיה שיחזיקו אותם בחיים עד להגעת החורף הנכסף.

ב-2012 הגעתי בפעם הראשונה לשפיצברגן כדי לצלם את דובי הקוטב, ומשהו בי השתנה – התאהבתי בהם ובעיקר הבנתי את האתגרים העצומים שהם עוברים מדיי שנה, אתגרים שהולכים ומחמירים ככל שהזמן עובר והסביבה בהם הם חיים משתנה במהירות. מאז הגעתי פעמים רבות לפרוייקטים של צילום, תוך כדי שאני מדריך אנשים שרוצים להיות חלק מהחוויה הזו והכי קרובים לדובי קוטב שרק אפשר. במהלך הדרך, רכשתי כבוד עצום לדובי הקוטב בכלל ולדובות הקוטב בפרט. אפילו בהשראתן יצרתי הרצאה חדשה שנקראת ״האימהות הפראיות בעולם״, הרצאה שבה אני מסביר כיצד האימהות הן הגיבורות האמיתיות של עולם החי בדגש על דובי הקוטב, אבל גיליתי שזה נכון גם לגבי אינספור בעלי חיים אחרים שצילמתי לאורך השנים ואני אכין על זה מאמר נפרד, כאן עבורכן באתר סלונה.

דובי קוטב צילום רועי גליץ

כדי לצלם את התמונה שזכתה בפרס, צריך לוגיסטיקה מיוחדת. לכן מדיי שנה אני חוכר אוניה פרטית ולוקח איתי 12 אנשים אותם אני מדריך במקום המופלא הזה. האוניה הפרטית מאפשרת לנו להגיע למקומות אליהן לא ניתן להגיע בשום דרך אחרת ובעיקר לא באוניות הענקיות שמשייטות להן באיזור. אבל השנה היתה שונה משנים קודמות, למרות שהגענו בתחילת הקיץ – כבר לא נותר קרח-ים כמעט בכלל.

כיוונו את האוניה לאיזור הקרח האחרון שראינו בצילומי הלוויין במזרח שפיצברגן, באחד מהמפרצים הקטנים שמתפצלים מהמיצרים הראשיים. ידענו שחייבים להיות דובי קוטב בסביבה. עגנו את האוניה בכניסה למפרץ וסרקנו את השטח במשקפות ואכן לשמחתנו מצאנו אמא ושני גורים על מדף הקרח, אבל הם היו רחוקים מאוד. ירדנו עם 2 סירות זודיאק למים הקרים, 6 אנשים בכל סירה והתחלנו להתקרב לקרח לאט לאט. נצמדנו למדף והתחלנו לצלם את הדובה ושני הגורים מרחוק, האדרנלין גאה והמצלמות תיקתקו בקצב. אבל אני עדיין לא הרמתי את המצלמה שלי… מאחר וכבר צילמתי מאות דובי קוטב וידעתי שאני מחכה למשהו אחר, מיוחד יותר. הדובים הקטנים כאילו שמעו את מחשבותיי, פנו אלינו והתחילו לרוץ אל קצה הקרח בזמן שאמא דובה צועדת לאיטה בצעדי ענק אחריהם.

התמונה שזכתה בציון לשבח בתחרות הצילום:

דובי קוטב צילום רועי גליץ

התרחקנו מעט עם הסירות מקצה הקרח כדי לתת לגורים הקטנים את המרחב הבטוח עבורם והם התקרבו עוד יותר, ממש עד קו המים ואנחנו – קרובים מאוד. עכשיו ההתרגשות התחלפה בדממה והעדשות הגדולות התחלפו בעדשות רחבות וגם אצלי הלב פעם בקצב שמזמין ריקוד. הגורים הקטנים סקרנים ובודקים מי אלו היצורים האלה עם האביזרים שמצמידים לפניהם, ייתכן ומעולם הם לא ראו כאלה. אמא דובה כבר מכירה אותנו ורק שומרת שהגורים יישארו בטוחים, היא כבר יודעת שאנחנו לא נפגע בהם.

אני מתכופף הכי נמוך שאני יכול, שולף את המסך המפרקי של המצלמה ומוריד אותה מחוץ לזודיאק ממש עד לקו המים ״קליק, קליק, קליק״ ויש לי את הפריים שרציתי! הגור הקטן מציץ מתחת לרגלי אימו והגורה שליד מסתכלת עלינו. מעולם עוד לא הייתי עד כדי כך קרוב לדובי הקוטב. ידעתי שיש לי את הפריים שחלמתי עליו שנים!

דובי קוטב צילןם רועי גליץ

רבע שעה ארוכה, אמא דובת הקוטב והגורים הקטנים שלה שהו בקרבתנו ונתנו לנו את המתנה האדירה הזו שנזכור לכל חיינו וכשמיצו הגורים את סקרנותם והבינו שאנחנו לא עושים הרבה חוץ מקולות של ״קליקים״, אמא דובה התרוממה והלכה הרחק מאיתנו צפונה ואל לב מדף הקרח והגורים הקטנים התרוממו ורצו אחריה.

אפשר לנשום! כולנו מוצפי אדרנלין ואני בטוח שגם כמה אוקסיטוצינים ואנדורפינים ועוד כמה הורמונים מהסוג הטוב. האנשים אותם אני מדריך נמצאים בפעם הראשונה בארץ דובי הקוטב וראינו 15 דובי קוטב, אך ההתרגשות של להיות כל כך קרובים מצליחה לגרום לכל אחד להעריך את הטבע ואת הרגע כמו שמעולם לא חשבו שאפשר. עוצמת החוויה גרמה לאורלי, אחת המשתתפות, לפרוץ בבכי של רגש וכולנו הרגשנו את אותו הדבר – עוצמה שקשה להכיל.

דובי הקוטב צילום רועי גליץ

המסעות לשפיצברגן לאורך השנים גרמו לי להתאהב, להעריך ולהעריץ את דובי הקוטב וכמובן גם לדאוג דאגה עמוקה לעתידם שנראה בלתי נמנע. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו למענם, למעננו. לכן התחלתי לפעול להעלאת המודעות לדובי הקוטב ולשינויי האקלים מהם הם סובלים ישירות. התחלתי להתארח בתוכניות טלוויזיה ולדבר עליהם, לכתוב כתבות למגזינים בארץ וברחבי העולם ולהרצות ברחבי ישראל וברחבי הגלובוס על שימור, סביבה ודובי הקוטב. הדרך לקחה אותי ל-3 הרצאות TEDx בפינלנד, אירלנד וסקוטלנד, כמו גם להרצאות באוסלו ואיטליה ועוד. לפני כשנתיים הצטרפתי לארגון גרינפיס ושמחתי כשמינו אותי לשגריר גרינפיס עולמי לקטבים ואמשיך לעשות ככל שביכולתי לעשות שינוי, אפילו קטן, לטובת דובי הקוטב. כי דובי הקוטב הם לא רק יצורים מדהימים שחיים בקצה העולם (וזה לכשעצמו מספיק בשבילי), אלא כי שמירה על דובי הקוטב והילחמות בשינויי האקלים והפשרת הקרח משמעותה גם שמירה על עצמנו ועל מאות מיליוני בני אדם שחיים באיזורי חוף עם סיכונים של הצפות ורעב. כולנו חיים על העולם הזה ביחד, אין לנו אפשרות אחרת אלא לשמור עליו ועל תושביו למען עתיד כולנו.

דובי קוטב רועי גליץ

לצפייה בצילומיו של רועי גליץ, מוזמנות לעקוב אחריו באינסטגרם שלו – https://www.instagram.com/roiegalitz/

ולהזמין הרצאות או אפילו להצטרף למסעות שהוא מוביל היכנסו לאתר שלו – www.roiegalitz.com

והנה סרטון קסום: 

[youtube ecfZf04XyYM nolink]