Saloona

» נעמה גלר

לפעמים הייתי מדמיינת את עצמי הולכת במעגלים, כאילו חיי היו רומן עם מוטו – קיום, עצבות, דיכאון, ייאוש, קיום, עצבות – לא הבנתי איפה בתוך העיגול הזה נכנס הדאוס אקס מכינה שלי.

מוטב שיהיה גבוה ונאה. העובדה שאת לילותיי ביליתי בשינה באלכסון שעה שחברותיי ישבו על בר כזה או אחר ושתו איזה משקה מסמא שגרם לבחור ממול להיראות אטרקטיבי הרבה יותר מכפי שהוא באמת, ודאי לא עזרה.

זה כנראה יכול היה להימשך לנצח אם לא הקיץ הזה בו כולן התחתנו או התארסו או סתם אימצו חתול יחד עם בני הזוג שלהן. כמובן שהן לא שכחו להבטיח שאני אהיה ה"דודה". אבל אני לא רציתי להיות דודה של אף אחד והאינטימיות ששררה בין שני שמות המשפחה שאוחדה לכדי דירה אחת, הביכה אותי.

בחתונה של א’ הושיבו אותי ליד בן דוד שלה. בחור גבוה עם חיוך נחמד ועיניים חומות שלא הפסיק לדבר על העבודה שלו ולולא הפסיכולוגית שאמרה ש"מי שכבר יש לו אהבה אחת בחיים, לא תמיד יש לו מקום לשתיים", אולי הייתי מצלצלת אליו במקום להשליך את הפתק המהוה לפח.

האמת שזה הרגיש כמו הקלה, היכולת להשאר בבית, בנוחיות. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאידרש להתלבש, להתאפר, לצאת מהבית, לעלות על מונית, להגיע לאיזה מקום מספיק חשוך כדי שתהיה אווירה רומנטית אבל גם לא יותר מדי ומספיק רועש, כדי שנצטרך להתקרב בשביל לשמוע. הדבר היחיד שהצלחתי להעלות במוחי היה את הפרצופים שאעשה בניסיון להעמיד פנים ש "כן, מה שאמרת עכשיו מאוד מעניין אותי".

אבל שום דבר לא עניין אותי וזו הייתה הבעיה. הייתי מוצאת את עצמי שרועה במשך שעות על הספה מול הטלוויזיה, שעות אחרי שנגמרה התוכנית המקורית שתכננתי לראות. גם אם ממש רציתי (וזה לא היה המצב), לא הצלחתי להקים את עצמי משם. אז נשארתי ככה יומיים, תוך גיחות ספורות לשירותים. לעבודה תירצתי ש"יש לי בעיה בבטן, סוג של וירוס", מה שלא היה רחוק מהאמת ;נהניתי להגיד לעצמי שבעצם כל העצבות הזו היא חלק מבעיה פיזית קשה, אולי איזה פגם במערכת העיכול שלי. למרות שבתוך תוכי ידעתי, שכאבי הבטן והבחילות שאני מרגישה- היו רק ביטוי מעט פחות ציורי ורומנטי, לסערת הנפש שחשתי.

איפה מיסטר צ’ארמינג?

תחושת הריקנות הזו לא הועילה לי גם בגזרה הרומנטית. גם אם היה מגיע מיסטר צ’ארמינג בעודו אוחז זר ורדים ואחריו משתרכות עוד עשרות קלישאות רומנטיקה אחרת, עדיין לא הייתי מסתכלת לכיוונו. רק אחרי תחנונים של כמה חברות ואמא אחת, שלי, ניאותתי לשבת על הכורסה מול הפסיכולוגית שלי ולהגיד את המילים האלה, להודות שאני מפחדת להיות בזוגיות. שיותר משאני מפחדת אני לא יודעת אם נשאר מקום למישהו חוץ ממני בתוך כל המלנכוליה הזו. "את יודעת", היא אמרה, "חצי מהפתרון זה להודות בבעיה". וכשצחקתי והוספתי שזו קלישאה גמורה, היא ענתה שזה אולי נכון אבל זוגיות באה רק כשמכינים את הקרקע.

אז עשיתי את זה, וחוץ משיחה שבועית עם הפסיכולוגית, קבעתי גם תור אצל ד"ר מ’, פסיכיאטר מוסמך למבוגרים ונוער. על שולחן הזכוכית בחדר ההמתנה שלו היו מוטלים עשרות גיליונות מגזינים כל כך ישנים שאפילו הדוגמניות על השער כבר שכחו את חמש עשרה דקות התהילה ההן.

ובכל זאת, הייתי קוראת באדיקות את רשימות "עשר הדרכים למצוא בן זוג", "שמונה הדברים שאסור לעשות בדייט ראשון" ועוד אי אלו ספרי חוקים שככל הנראה נכתבו ע"י נשים כמוני, נטולות זוגיות, שכל מה שהן רואות כשהן מביטות במראה זו את בבואתן ההיפותטית המקומטת. הבודדה.

פתאום זה הכה בי: הבנתי שאני לא מתכוונת לחזור יותר לדירה ריקה עם מקרר חצי ריק, וריקנות שעומדת בין החדרים. אני הולכת לעשות משהו עם הענן הכבד הזה שמלווה אותי. ואני הולכת, עד כמה שזה נשמע נדוש ונאיבי עד כדי בדיחה, לטפל בעצמי כדי לנסות ולמצוא אהבה. כי מגיע לי וכי אני ראויה.

>> מתחילים את השינוי באמצעות המדריך המעשי לטיפול בדיכאון וחרדה של דר’ ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה.