מיכל אנסקי: "לא סיפרו לי שצריך לעבור תהליך שיקום ארוך"

בפוסט ארוך מיכל אנסקי חושפת איך השיתוק במחצית מפניה השפיע עליה ומפרטת על תופעות הלוואי הקשות של הטיפולים. "לא הכינו אותי לכך שבמהלך השבוע הראשון המצב הולך ומחמיר עד שמגיעים לשיא השיתוק"

מאת: מיכל אנסקי
כל כך פחדתי.
חזרתי מחדר המיון הביתה. שכבתי על הספה, המזוודה עדיין סגורה על השטיח בסלון ורעדתי מפחד. שיתוק על שם בל. דרגה קשה. 100% שיתוק בצד ימין. מה זה? ממה מקבלים את זה? איך זה עובר?
הרופאים שלחו אותי עם מרשם לסטרואידים ותור לנוירולוג בעוד שלושה חודשים. ובינתיים מה? מה קורה לי? למה אני לא יכולה להזיז את הפנים?
שכבתי על הספה ובכיתי עד שנרדמתי. להתעורר לתוך מצב כזה זה כמו אבל, יש שניה כזו שלא זוכרים שקרה משהו בכלל, השנייה הזו מתחלפת בתקווה שהכל היה חלום, ואז, זה נוחת שוב כמו פסנתר על הראש – את משותקת!
ואז, לאט לאט התחלתי להרגיש מה קורה לי, אלפי המכתבים ששלחתם עזרו, כי בבית החולים לא הסבירו, חיפוש באינטרנט לא הוביל לשומקום. למעט פרק דליל בוויקיפדיה וידיעה על זה שאנג׳לינה ג׳ולי חושפת שהייתה משותקת במשך חודש – לא באמת כתוב שום דבר.
לא הכינו אותי לכך שבמהלך השבוע הראשון המצב הולך ומחמיר עד שמגיעים לשיא השיתוק, לא סיפרו לי שברמה 4 (מתוך 6) כל החושים קהים: מאבדים את חוש הטעם, האוזן מאבדת יכולת לווסת רעשים וכל שיח נשמע כמו צעקה, העין מאבדת את היכולת לעשות פוקוס, וגם למצמץ בה לא ניתן.
לא סיפרו לי שצריך לעבור תהליך קשה מאד של שיקום שמתחיל מהרגע שהמצב קרה, ושזה הדבר הכי מפחיד בעולם כי יכול להיות שזה יעבור אחרי שבוע ויכול להיות שזה לא יעבור לעולם, או ישאיר סימנים קשים.

מיכל אנסקי צילום אלבום פרטי

מה כן אמרו לי? אמרו לי שעשיתי טעות שעליתי על המטוס עם דלקת אוזניים, ואמרו לי לקחת את הסטרואידים. ולקחתי אותם. כי כשאדם מרגיש שהוא טובע, הוא לא חושב שאולי הוא יכול לשחות בעצמו, אפילו לא בודק מה גובה המים שאולי הוא בעצם יכול לעמוד ולצאת בהליכה מהים. הוא מיד מחפש במה להיאחז? מי יציל אותו? והולך לברירת המחדל הראשונה שעולה בו. בתת המודע שלו הוא יודע שקרש צף על פני המים, ואם יש קרש בסביבה הוא מיד ייאחז בו. ולפעמים, היכולת הזו של הקרש לצוף, לא תמיד תתגלה כאלטרנטיבה הנכונה, כי הוא יציף אותך לתוך האוקיאנוס עמוק עמוק, ולך תמצא את הדרך החוצה משם אחר כך.
וכך גם אצלי, לקחתי את הסטרואידים, ואף אחד לא הסביר לי שלקחת סטרואידים זה להיכנס לרכבת שדים מהגיהינום. שזה כאילו מישהו מטפטף לך חומצה על המחשבות ועל מצב הרוח. שזה מנפח לך את הגוף. שזה פוגע לגמרי בשינה שלך. יום אחד, אחרי קרוב לארבעה ימים שלא ישנתי בהם, מצאתי את עצמי בארבע לפנות בוקר עושה כפיפות בטן בסלון, כותבת כמו מטורפת מסמכים שאני עדיין חוששת מלגשת אליהם שוב, מקליטה ברשמקול של אייל מונולוגים.
ובנוסף לכל הטוב הזה, חטפתי התקפת קוליטיס חזקה אחרי הרבה מאד זמן שהייתה לי הפוגה מזה. כי מתברר שסטרואידים לחולי קוליטיס זה לא הכי מומלץ.
10 ימים של סטרואידים שלקחתי, עם כל תופעות הלוואי שלהם, ורפואה לא הייתה מזה – זה לא עזר.
ומה עכשיו?
״רפואה אלטרנטיבית״ כותרות מפוצצות לכל מה שלא ניתן למצוא ב״רפואה הקונבנציונאלית״
אז יש הרבה אנשים שמוכנים להישבע שהם יצאו מהשיתוק בזכות דיקור סיני, או קוריאני, בזכות אוסטיאופת, פיזיותרפיסט, רבנים ואנשי רוח, חמצן, תזונה, מכות חשמל, כוסות רוח, תמציות של פטריות…

מיכל אנסקי עם בן זוגה צילום אלבום פרטי

היכה בי צונאמי של אפשרויות שמבטיחות שיוציאו אותי מזה וניסיתי כל מה שרק יכולתי לנסות.
אבל הפנים לא זזו.
ואז קיבלתי את העובדה שאני פשוט לא יודעת מה לעשות. שאף אחד לא יודע מה לעשות, שזה המצב, שאני משותקת ואין לזה פתרון כרגע.
אבל זה לא נכון. הדרך הייתה. לאורך כל הדרך – הדרך הייתה. ואני יודעת, מי כמוני יודע, אני סטיתי ממנה בכל פעם מחדש, והפעם, הגזמתי קצת. אז ניסו להחזיר אותי לתלם בצורה שלא אוכל להתחמק יותר. ובמקום לעצור לרגע, להרגיש, להבין את זה, ולחזור לדרך – נלחמתי בזה, ניסיתי להעלים את הטריגר בדמוי שיתוק, שסיבת הופעתו הייתה להחזיר אותי לדרך.
וכשאתה עם הגב לקיר, ונגמרים מקומות המפלט והסמטאות שאליהם אפשר לברוח – אתה חוזר לאמת.
זה כמעט שנה שאני מנהלת דיאלוג שפתוח לכל מי שחפץ באמצעות מסמך שכותרתו Accept uncertainty, מסמך שכתוב בשפה אוניברסלית והוא המשך של דרך שגיליתי, שבאמצעותה אני מטפלת במצבים הרפואיים שלי כשאני לא בורחת ממה שתלוי בי, או, נכון יותר לומר, לא מתפתה לחפש פתרונות קסם. אני מאמינה ששם נמצאת רפואת העתיד.
https://acceptuncertainty.com
אין ספק שזה כלי אוניברסלי שישמש וירפא כל דיסציפלינה קיימת. בשביל זה צריך דיאלוג, צריך לרצות, צריך להוריד את האגו ולקבל את אי הוודאות.
זה לא עוד משהו ״רוחני״, ״נוסף״, ״אולי״ ו״בערך״.
הוא לא מבטיח קסמים – הוא מביא את האמת אליה לא קל ללכת, אבל רק בה מרגישים בטוח.
ולשם חזרתי. שם ה״ללכת לאיבוד״ הרגיש מאד בטוח, הלכתי לאיבוד בתוך קבלה מוחלטת של אי הוודאות בעולם שלם של אמת.
הבוקר קראתי כתבה שפרסמו עלי: ״הסדק בתמונות המושלמות שאנסקי העלתה עד עכשיו, חשף את האמת שבדרך כלל דואגים לפלטר לנו. . . ״ האמת הזו שאתם מרגישים דרכי, זה מה שאני בעצם חווה, שמתפרש כביטחון, ככוח, כעוצמה. אבל אני לא כזו גיבורה, הדרך לשם הייתה נוראית, אבל זה הרגיש נכון.
ואני עדיין בדרך. היום, לראשונה מאז שחזרתי למסלול, אני מרגישה שיכולה לפתוח ולשתף קצת יותר, אבל בזהירות, באחריות גמורה שלי מול עצמי, מולכם ומול העולם. לכן, אני לא לוקחת אתכם איתי מיד למסקנות ולהמלצות, כי אין לי בינתיים, יש לי רק את מה שיש לי עכשיו, וזה ניתן לי כדי להעביר הלאה, אליכם.
*התמונה מהשבוע הראשון. ואז פחדתי כל כך.
** הכותבת, מיכל אנסקי, העלתה את הפוסט במקור בדף הפייסבוק שלה