Saloona

» צילום: ליאור ג'ורנו

עוד מעט השעה תשע. הכל מוכן. תיכף זה יתחיל. האח הגדול. כמה טוב שהעולם מסדר לי לו"ז. יש למה לחכות. אני נזכרת בתקופת ילדותי כשאהבתי את ימי השבוע לפי המקצועות בבית הספר, שלישי – יש אומנות, איזה כיף. רביעי יום ארור – שעתיים מתמטיקה. אז היום מצבי הרוח שלי הם בהתאם ללוח השידורים בטלוויזיה וברוך ה’ יש הרבה טלוויזיה לראות. אני יושבת, צופה באח הגדול. במהלך הצפיה בעכברי המעבדה המודעים לעצמם, פתאום עולה בי מחשבה: "מתי יתחיל כבר האח הגדול? בא לי לראות האח הגדול". זה קצת מוזר כי אני ממש ברגעים אלו צופה בו.

האמת שזה לא מוזר, זה קורה לי הרבה.

אתמול למשל רציתי סיגריה, ממש התחשק לי, אני מסתכלת ביד והסיגריה דולקת. תוך כדי סיגריה, בא לי סיגריה. "מה את רוצה?" אני שואלת את עצמי. אולי זה בגלל שאני מעשנת הרבה והסיגריה כבר לא מספקת אותי. אולי זה בגלל שהפרק של האח הגדול לא ממש טוב ובא לי שיתחיל האקשן. אולי. אבל לא.

אני מוצאת את עצמי רוצה את החוויה, דווקא כשאני בתוך החוויה.

ככה זה היה גם בשנים האחרונות. הייתי בזוגיות, מגורים משותפים, חשבונות מחולקים, כלב חמוד ותוך כדי הזוגיות עברו לי מחשבות:
"יו איך בא לי זוגיות".

במפתיע דווקא כשאתה בזוגיות הלב שלך הכי פנוי שיש. הייתי יכולה למצוא את עצמי מתאהבת בכל בחור שעובר, עזבו בחור – בעציץ, בתחנת אוטובוס. העולם היה מלא אופציות וכולן הרבה יותר טובות משלי. והנה היום כשאני פרודה ובעצם יכולה לממש את כל הפנטזיות שהיו לי. דווקא היום, הלב שלי לא פנוי. הוא מתגעגע, הוא מאשים, הוא כועס. הוא נאחז בעבר .

"שחררי", אני אומרת לעצמי.

"אבל רגע", אני עונה, "כבר?"

"כן כבר עכשיו. מה את רוצה? להמשיך להתבוסס בעצמך? צאי החוצה. העולם מחכה לך".

"יופי, אבל איך עושים את זה?"

"קודם כל תפסיקי לדבר לעצמך, זה לא נראה טוב".

יוצאת החוצה עם הכלב שלי. כמובן שהמילה "טיול" היא המילה האהובה עליו. אחרי 10 דקות של שיטוטים, באמצע הגינה אני אומרת לו: "רוצה טיול?’" והוא מתלהב קופץ עלי מכשכש בזנב. אנחנו כבר בטיול. כלב טפשון.

מפחיד להגשים חלומות. מפחיד לעשות את מה שאתה רוצה. כל החיים חלמתי להגיע להודו, ובסוף אמרתי, "מה זה? זה הודו?". כל החיים חלמתי לעבוד בתעשיית הבידור, נאבקתי 7 שנים על זה. כשכבר הגעתי ראיתי כמה כולם נהנים לא לפני שהם מביטים בדלת ממול לראות מה מצטלם בחדר השני ואיך הם לא שם.

אני נזכרת בימי שלישי שכל כך אהבתי כשהייתי ילדה. בשיעורי האומנות. בתוכנית רחוב סומסום ובמשפט האלמותי של כרובי: "אני רוצה להיות שם!". אז חשבתי שזה סתם משחק פינג פונג מצחיק. היום אני קוראת לזה חיים. אם רק הייתי מפסיקה לרצות את מה שאין. אם רק הייתי יותר מקשיבה. אם רק היה לי טור לכתוב את זה. אה כן…

>> למה התחלתי לבכות באמצע הסופרמרקט?