מה שחמישים שנות כיבוש עשו

הסרטון שצף ברשת ובו נשמעות צהלות שמחה לאחר שצלף יורה בפלשתיני בעזה, עורר תגובות קיצוניות מכל הכיוונים אבל עם כל הכבוד לצדקנות והטפת המוסר, תשאלו את עצמכם איך אתם הייתם נוהגים

2017, חיילי גולני על גבול הרצועה, על הכוונת של אחד הצלפים מופיע פלשתיני שמתקרב לגדר בחולצה ורודה. הצלף מחסל אותו, בהתאם להוראות מפקדו, וברקע חיילים קוראים בקול שמחה "יש, איזה סרטון אגדה!". מרגע הפרסום הסרטון, החיילים חטפו אש מכל הכיוונים וצה"ל אף מיהר והגיב "האירוע ייבדק באופן יסודי".
קשה לצפות בסרטון ולא להרגיש מבול של תחושות אבל עם כל הכבוד לעמדות הנחרצות שלנו, בהן אנחנו נאחזים כשאנחנו יושבים בבית הממוזג שלנו מול המחשב, רצוי להבין את הפסיכולוגיה של חיילים שביצעו משימה צהל"ית שקיבלו מתוקף היותם צלפים בגולני. כבר מגיל צעיר רבים מהם חונכו ועברו מסלול הכשרה בו החדירו לראשם שזה "הם" או "אנחנו". חשיבה דיכוטומית זו מלווה אותם בשדה הקרב כמו בתור לשק"ם ומצויה במערכת ההפעלה שלהם גם כשהם לא במצבי סכנה. חשיבה הזו מצדיקה את הסיטואציה לקיים פקודות שהורו להם מפקדיהם. אותם לא מעניין עכשיו הביקורת הנחרצת שלנו על מה אמרו ואיך אמרו. בזמן אמת, בראשם, זה "הם" או "אנחנו" ואילו זה היה אחרת, הם לא היו יכולים לתפקד.

צילום מסך וואלה

אם ניקח כל חייל לחדר נפרד, נקלח אותו, נגיש לו קרואסון חמאה ונדון איתו על מהות החיים ברמה הפילוסופית, אולי הוא היה מדבר על מה שהתחולל שם בהרבה פחות התלהבות ואף רואה איך כל כך הרבה שנות כיבוש שינו את אמות המוסר שלנו, הפכו אותנו לאלימים יותר וצילקו את נפשנו. אם נסביר לו שגם הפלשתיני הוא בן אדם בשר ודם ואין מה לצהול מכך שהוא סולק מטווח האיום, הוא יקשיב, אולי יסכים ולמחרת ירים את נשקו, יביט לאויב הרחוק-קרוב וימצא דרך להרים לעצמו את המורל אחרי שיצליח במשימה הבאה. קשה ואף לא הוגן לשפוט את אותם חיילים שנמצאים רחוק מביתם, שנאלצים לפעול לפי הוראות, שמחפשים דרך להרגיע את עצמם ולומר בקול כדי לא לשכוח: "יש סיבה למה אני פה".
אפשר היה לראות סיטואציה, בה החייל יורה בפלשתיני בהתאם להוראות המפקד ושותק, נוהג כמו מכונה משומנת על אוטומט אבל אלה בחורים צעירים שפיתחו מיומנות בלשרוד דרך הומור, קריאות שמחה ומילות עידוד הדדיות ובלי גישה מורעלת הם היו מתקשים לתפקד. כדי להצליח במשימתם החיילים חייבים להאמין במה שהם עושים ולרגעים, אף להתגאות. חיילים מורעלים לא בהכרח נולדים כאלה, הם נהיים כאלה. אם הם לא למדו מהוריהם בגיל אפס שפלשיני אינו בן אדם, רק צללית ללא שם או זהות, אז בטירונות כבר היה מי שיזין אותנו במחשבות אלו. אבל אם הם כבר שם, עושים את העבודה השחורה, אפשר לא לחפש אותם במילה.
ירי פלשתיני צילום מסך
ושיהיה ברור, אני לא אוהבת מלחמות, לא בקיץ ולא בחורף, הייתי רוצה להגיע לשלום עם הצד השני, כשאני רואה תמונות של ילדים פלשתינים בתת תנאים, הלב שלי נכמר ואני תוהה, איזה עולם לא מופלא זה וחוזרת לעניינים שלי. אני נמצאת בצד שמאל של המפה הפוליטית ובבחירות אצביע אולי מרצ, למרות שתמר זנדברג איכזבה אותי, אני חושבת שהחייל אלאור אזריה הרג את המחבל ללא הצדקה והוא ה"בושה של כולנו" ואני האחרונה שמאמינה שאי אפשר למצוא דרך הומנית להתנהל בכל מצב.
ועדיין, אני יכולה לתאר לעצמי, שאילו עמדתי במקום הצלפים שחייבים לעמוד במשימתם, הייתי עלולה להישאב לתחושת האופוריה כשעמדתי במשימה ושהמפקד שלי גאה בי. זה לא משנה מה החיילים אמרו לעצמם בלב, כמה הם שמחו או ואם האמינו שהסרטון אגדי או מחריד. אי אפשר לשלוח חיילים לקרב וגם להטיף להם מוסר באיך הם מדברים מאחורי העוזי שלהם. כל עוד לא עברו על החוק, שיעשו מה שצריך כדי להעביר את היום.
ולסיכום, פוסט של ניר גונטז' שמעורר מחשבה:
ציוץ של ניר גונטז'