Saloona

» שמישהו יעיר את הפרשנים. גאון

שמישהי תחזיק אותי, ועדיף שתהיה זו אחות בלבן חמושה בחומר מרגיע. נקעה נפשי באופן סופי מטוריהם של פרשנים פוליטיים שאין להם מושג איפה הם חיים. אפס. דינוזאורים שתומי עין תהיה עבורם מחמאה.

קיראו את ברנע, או את ורטר, או את קדמון, או את שביט או את מרכוס או כל פרשנית פוליטית אחרת שהשיקה את חייה המקצועיים אי שם בסבנטיז, כשהפרינט היה מלך והדיסקו נסיך, ותקבלו את הרושם כי בחירות 2012 – הקונצנזוס מדבר על אוקטובר – ייקבעו פחות או יותר על ידי המערך התנועתי/מפלגתי הנושן. זה הדוחס אל תוך מעלית שירות אלקטוראלית את שלי ואת ציפי, את ביבי ואת איווט, את ישי ואת שאול. מנדט יותר ומנדט פחות, שניצל או עוף בתפריט מזנון הכנסת, עולם פוליטי כמנהגו ינהג – אליבא ד’פרשני האתמול נטולי המושג והרלבנטיות – כך שגיבורי בחירות 2012 יהיו גיבורי בחירות 2008. בבוקרו של היום שאחרי נתעורר למפה פוליטית ששוליה מרופטים מרוב שימוש.

לפי הניתוחים של פרשני המיין סטרים, המשולים לגיאולוגים הנדרשים ללכוד קוואנטים בצ’ופסטיקס, דבר לא השתנה בעשור האחרון מבחינת אופיין של מערכות פוליטיות. פייסבוק עוד לא נולד וטוויטר הוא רעיון על מפית ו"חדרי המצב" הטכנולוגיים הקושרים זה לזו פעילים ממוקדי מטרה – כל אלה לא נולדו, כל אלו לא קמו, "עם ישראל" כולו מתיישב מדי ערב כדי לצפות בניתוחי חנן קריסטל. בבית הלבן לא ישב נשיא שחור, אשר ריחף את כתליו על גבי דאון טכנולוגי משומן וקטלני, אלא שחקן עבר לבן בעל בלורית משומנת שנאומיו נכתבים במכונת כתיבה. הווארד דין, מושל אנונימי ממדינה אמריקנית אנונימית בשם וורמונט, לא שכתב את ספר המשחק של המירוצים הפוליטיים ב 2004, בהעדיפו את התקשורת המקוונת על פני תקשורת המיין סטרים, עד שכמעט הפך למועמד הטכנולוגי הראשון (כפי שתואר בספר המופת של היועץ הפוליטי ג’ו טריפי, The Revolution Will not be Televised). תאחריר היא כיכר מצרית שאפשר למצוא בה יופי של נעליים- ותו לא. קדאפי מטגן שישליק כבש באוהל שהקים בכניסה לבית האו"מות המאוחדות. רוטשילד היא שדירה, לא יותר ולא פחות, וצעירי ישראל הם חבורת מפונקים ומפונקות ששום דבר לא מעניין  אותם חוץ מסושי, נרגליות, ומרתון של סרטי ברגמן.

כדי לטעון את כל האמור לעיל צריך להיות דביל פוליטי מושלם או להבדיל פרשן פוליטי פסבדו-אוטיסט המתגורר בבועת זכוכית שבינה לבין העולם האמיתי, זה הרוחש "מלמטה", אין שום קשר. מכיוון שאני מכיר חלק מהעיתונאים האמורים, ודבילים הם לא, אני יכול רק להניח כי משהו התעייף בהם, משהו האט בהן, משהו בהם הסתגר בתוך המוכר במקום לשלוף פטיש חיוני ולפרק את ה"ידוע לכל". האם באמת ייתכן כי רוחות השינוי היחידים המרטיטים את הססמוגרף הפרשני שלהם, הן שאול מופז ויאיר לפיד? האם באמת ייתכן כי אצבעותיהם הופכות לחות מצפיה ל"מצטרף" הבא לקמפיין של ליבני, לרשימה של שלי? האם עד לשם צנח רף הצפייה שלהם, מעצמם כפרשנים ומהמערכת כפוטנציאל לשינוי?

אני כאן כדי לומר לכן שהתשובה היא חיובית, וכי את הסנוניות של מה שאפשר לכנות באופטימיות מסוימת "מהפך 3.0″ – צריך לחפש במקומות אחרים. תשעה חודשים לפני המועד הריאלי שבו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת ה 19, הנה כמה תנועות/ התארגנויות שכדאי לשכלל אותם אל תוך מה שיקרה ביום שאחרי הבחירות. מטרתן של יוזמות אלו, ועשרות יוזמות כמוהן, היא לחלץ את ישראל מתוך הבלנדר הטוחן שאליו נקלעה, בזכות הכנסת והממשלה האלה. לכל אחת מאלה, אם תגשים את הפוטנציאל שלה, תהיה השפעה גדולה יותר מכל הכוכבים הקבועים – והמתישים במקצת – של הטורים הפוליטיים הפרשניים ד’היום.

1. "החזית החברתית של  ישראל"

התארגנות רשתית ורב-זרועית המונהגת על ידי כמה מבכירי מחאת קיץ 2011, שהתרחקו מזרקורי התקשורת (להבדיל מבכירים אחרים ששרפו את עצמם בחשיפה מוגזמת) שמטרתה לתחזק ולשדרג את כלל הארגונים והיוזמות הפועלים לקראת ייצורו של סדר יום אזרחי, דמוקרטי. כזה הרואה במדינה ערך – ולא נטל שיש להפריטו ולמוחקו. את המהלך להקמת "החזית החברתית" מובילים בין השאר אנשי "בית העם" בתל אביב כמו גם פעילים ב"חזית הצפונית", והם רואים בארגונים ובפעילים את תכלית הכל והכוח – להבדיל מארגוני מחאה אחרים העסוקים בוויכוחי הנהגה. המטרה המוצהרת של "החזית החברתית של ישראל" היא לעזור לרשת החברתית הפעילה להמשיך ולהתקיים, על גווניה ומטרותיה, תוך מיסוד בסיסי פעילות, יצירת "בנק משאבים", ועוד. "החזית" איננה רוצה "להיבחר" – היא רוצה להוביל מהפך בסדר היום הלאומי, תוך חיזוק ותמיכה ברשת המחאה הקיימת, באופן כמה שפחות פולשני ומכתיב. נקודת המוצא היא ההבנה כי השטח הוא העיקר, וכי השטח לא רוצה להיות מונהג  – הוא רוצה שיעזרו לו להנהיג.

יתרון: צבא מסור של אידיאליזם ושינוי

חיסרון: מחסור במשאבים

2. "עורו"

"עורו" יושבים כמה מספר חודשים בלופט מגניב בדרום תל אביב ומחכים לשעת כושר לקראת השקה. אם לצטט את דף הנחיתה של האתר הנמצא בהקמה "עורו היא תנועה ציבורית אזרחית המוקמת על ידי ישראלים אכפתיים הפעילים שנים רבות במגזר החברתי והעסקי". את ההתארגנות ממנכ"ל צבי פרנק, טייס לשעבר, ומאחוריו עומדים אילי היי טק בפועל ולשעבר. המטרה היא לבנות תשתית טכנולוגית שתאפשר הפעלת לחץ על מוקדי הכוח והשלטון באופן שיאפשר לחיות במקום הזה לאורך זמן. מטרת העל היא שינוי שיטת המשטר אך מתוכה – מקווים ב"עורו" – יוכתבו מטרות נוספות. חישבו על מעין moveon ישראלי.

יתרון: משאבים רבים, כיסים עמוקים

חיסרון: חשש מלצאת אל הזרקורים

3. "ארץ חדשה"

אנשי "ארץ חדשה" נפגשים אחת למספר שבועות בחלל של "קסטיאל" בדרום תל אביב לישיבות שאפשר לכנותן "ישיבות גיבוש אידיאולוגי". השמות המוכרים יותר הם רני בלייר ואלדד יניב אך מסביב לשולחן העגול (או יותר נכון, אליפטי) התיישבו בשבועות האחרונים אנשים כמו דורון צברי, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, מנכל בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה חילי טרופר, חנה אזולאי הספרי, ורבים אחרים. המטרה היא לייצר חבורה ישראלית רבת צבעים ומעמדות המסוגלים להתחייב לסידרת הבטחות פוליטיות בתחומים מגוונים כמו תרבות, חינוך, מוסר, ועוד – ולהפוך את כל הדבר הזה למפלגה ברגע שייקבע תאריך לבחירות.

יתרון: גלריה מרשימה של מנהיגים ומנהיגות חדשים לשדה הפוליטי

חיסרון: כמו שאר המפלגות החדשות, היא נכנסת אל השדה "מלמעלה" ונעדרת שטח

4. "מפלגת המקצוענים"

על ההתארגנות הזו שמעתי לראשונה לפני כשנה וחצי ובפעם האחרונה שבדקתי – היא עדיין בתכנית ומחכה לשעת כושר. מדובר ברשימה המונה כמה עשרות ישראלים וישראליות בעלות רקורד ארוך של עשיה המעוניינים להתקבץ יחד לכדי "מפלגת מקצוענים" אחרי ששאר היוזמות המפלגתיות יתישו את עצמן לדעת. ה"שפיל" כאן הוא – "אין לנו ענין בג’וב, יש לנו ענין במקצוענות", והרשימה מונה ראשי ערים, עיתונאים, פוליטיקאים לשעבר ובפועל, אנשי צבא, פרופסורים, סופרים, וכיוצא בזה. את הרשימה קיבצו יועצים פוליטיים שניסו לסייע בהקמתה של "מרצ החדשה", ראו בהתפרקות המפלגה ההיא באופן חסר תקנה ככל הנראה, ומאז גלגלו את העסק הלאה לכדי ישות פוליטית מרכזית יותר, על טהרת המקצוענות. שאלת המיליון כאן היא האם המקצוענים האמורים יסכימו להפסיק להיות מקצוענים – ולהתחיל להיות פוליטיקאים. ולמה לעזאזל הם מחכים.

יתרון: גלריה מסנוורת של "טאלנטים" פוליטיים בפוטנציה שייכנסו למערכת בהתנדבות כדי לשנותה

חיסרון: כמו אנשי "עורו", ממתינים לשעת שין ‘מושלמת’ כדי לנוע קדימה. בעוד המחנה הפוליטי שמנגד (מחנה הסטטוס קוו) פועל כל הזמן ולא מחכה לכלום.