מהפך: מלרבוץ על הספה להרי האלפים

לקראת צאת ספרו של ארי ולטמן "שלוש שנים, שלוש אותיות – מהכורסה להרי האלפים", הוא מתאר בקצרה את עיקרי הסיפור שלו, ומה הביא אותו לכתוב את הספר

מאת: ארי ולטמן
למי מאיתנו אין משהו שהוא היה רוצה לשנות, חלום שהיה רוצה להגשים?

עוד יום במשרדי גוגל בטוקיו, יפן.

מהחלון בקומה 30, אני מסתכל לכיוון דרום מערב, ומנסה לזהות את הר פוג'י מרחוק בזמן. המחשבות שלי מתרוצצצות בין הפרויקט העיקרי שאני עובד עליו, לבין הבדיקות הרפואיות שאני יוצא אליהן בעוד מספר דקות. משחזר את התסריט הצפוי לי בהמשך היום מול הרופא התורן בשיחת הסיכום.

"יש לך כולסטרול גבוה מדי, רמות טריגליצרידים וסוכר מסוכנות. ואתה בעודף משקל. אני ממליץ שתעשה משהו להורדת המשקל. אתה מעוניין בהפנייה ליועצ/ת תזונה?"

"לא תודה, אם הייתי רוצה להפסיק לאכול, כנראה שכבר הייתי עושה את זה" אני אענה, ואחזור למשרד. אחרי שנים שאני חי עם זהות של שמן, הצלחתי כבר לפתח ציניות לגבי הנושא, שעוזרת לי להתמודד ולא להיכנס לדיכאון. זה לא שלא שאני לא סובל מהמצב הזה, ולא שלא ניסיתי דיאטות כאלה ואחרות במהלך חיי עד כה, אבל במבחן התוצאה, כנראה שזה לא היה מספיק חשוב לי.

הדבר האחרון שאני חושב עליו הוא שבעוד שלוש שנים אני אשתתף ב"מרוץ הענקים" בהרי האלפים – מרוץ באורך 340 קילומטרים במשך 150 שעות ברציפות. מרוץ שכמות הטיפוס בו מקבילה לטיפוס של הר פוג'י מתחתיתו ארבע פעמים. למעשה, אם מישהו היה מעלה רעיון כזה, הייתי כנראה חושב שהבדיחה לא ממש מוצלחת. אני הרי שונא ריצה מאז ומעולם.

שלושה חודשים אחרי אותו היום, אני שוקל 33 קילוגרם פחות, ורץ עשרה קילומטרים ברציפות (צילום: אלבום פרטי)

אלא שהמשך היום מקבל תפנית לא צפויה. הביקור מסתכם עם רופאה שסוטה מהתסריט הצפוי, ומערערת אותי. משם, מבלי מודע אני מבצע תפנית חדה. אני מספר לעצמי באותו יום שההבחנה שלי כחולה סוכרת לא משפיעה עליי, אבל האמת היא שאני מפחד.

שלושה חודשים אחרי אותו היום, אני שוקל 33 קילוגרם פחות, ורץ עשרה קילומטרים ברציפות. שלוש שנים מאוחר יותר, אחרי עשרות מרוצים ואלפי קילומטרים של ריצה בהרים ברחבי העולם – באיסלנד, בסיציליה, בקנרים, בקוסטה ריקה, באלפים, ועוד – אני מוצא את עצמי יחד עם 800 מטובי רצי ההרים מרחבי העולם על קו הזינוק של "מרוץ הענקים" האגדי בהרי האלפים, הישראלי הראשון אי פעם.

"הייתי חייב להיות ממוקד וחדור מוטיבציה" (צילום: אלבום פרטי)

זה נשמע קל ככה, כשאני מסכם במשפט וחצי את הסיפור, אבל התהליך הזה כמובן לא התרחש ללא קשיים, רגעי שיא, ונסיקות קשות, ללא ויתורים ומחיר.
הייתי צריך להתמודד עם ביטחון עצמי בדרך שעשיתי – את הכל עשיתי על דעת עצמי, ללא הנחייה או הכוונה, ולא פעם שאלתי את עצמי איך אני יודע שזאת הדרך הנכונה – שתביא לתוצאות, ולא תפגע בי. התמודדות עם עליות וירידות ברמת האנרגיה, עם שינוי באורח החיים החברתי שנגזר מאורח החיים החדש שלי, עם האיזון בין התשוקה החדשה שפיתחתי וזוגיות. כל אלו הקשו עליי מאוד, והייתי חייב להיות ממוקד וחדור מוטיבציה.
בהמשך, כשהתחלתי לרוץ ועצרתי מתנשף בכאב אחרי כמה מטרים – הדחף הראשוני היה כמובן להסתובב ולחזור הבייתה, לוותר על רעיון הריצה. הרי תמיד ידעתי שריצה זה לא בשבילי.

פחד מכישלון, פחד מפציעה וכאב, פחד ליפול במקום שאף אחד לא ימצא אותי (צילום: אלבום פרטי)

ובכל זאת המשכתי. פחד מכישלון, פחד מפציעה וכאב, פחד ליפול במקום שאף אחד לא ימצא אותי. פחד מהחושך. כל אלה ליוו אותי דרך קבע. בכל שלב הייתי חייב לחפור עמוק פנימה, למצוא את אותו גרעין מוטיבציה, ולהזכיר לעצמי למה אני רוצה את זה.

המוטיבציה שלי השתנתה גם היא לאורך זמן. הצלת חיי ובריאות היו אולי הטריגר הראשוני, אך לא מספקים מוטיבציה לבילוי של עשרות שעות בשבוע באימונים מפרכים בהרים. משהו השתנה אצלי לאורך התקופה, והייתי צריך להיות קשוב לעצמי, לרצונותיי ולמהווי, ולהתאים את הכלים ואת הבחירות שלי בכל שלב.
גיליתי דברים על עצמי, ופיתחתי כלים שעזרו לי לשמור על המוטיבציה, להתגבר על מכשולים, להמשיך קדימה ולא לוותר.

"ההתמסרות לעולם החדש ולתשוקה שמצאה אותי באה עם תג מחיר" (צילום: אלבום פרטי)

כשהגעתי לשלב המרוצים, למדתי מהר מאוד את טעמו של הכישלון, כשלא הצלחתי לסיים בזמן את המרוץ הראשון בו השתתפתי. מצאתי את עצמי באינספור משברים מסוגים שונים, והייתי חייב שוב ללמוד איך להתגבר עליהם כדי להמשיך בדרך. שבירה מנטלית אחרי ימים ארוכים של אימונים ובדידות, תקופות בהן הרגשתי שאני לא מתקדם ולא עומד בתוכניות, מרוץ שבו מצאתי את עצמי שבור פיזית על גבול ההיפותרמיה.
בכל מצב כזה, יכולתי בקלות לוותר ולשנות כיוון. לשמחתי, מצאתי את הדרך לנצל את המצבים האלה כדי ללמוד ולהתפתח.

כשהתשוקה החדשה התגברה, הפכה לחלום ואולי לאובססיה, הייתי צריך להתמודד עם החלטות קשות – עזיבת עבודה, פרידה כואבת ממדינה שאהבתי, מבת זוג, מחברים. ההתמסרות לעולם החדש ולתשוקה שמצאה אותי באה עם תג מחיר.

"תחושה באותם רגעים כשהכל התחבר ומצאתי את עצמי מרחף בתוך יערות קסומים" (צילום: אלבום פרטי)

והייתה כמובן הסביבה. החלומות שלי עוררו גיחוך בעיני אנשים יודעי דבר – עשיתי את הדברים בדרכי שלי, וקיבלתי ביקורות קשות לא פעם על הסיכונים שלקחתי ברדיפה אחרי החלומות שלי – לקחתי על עצמי אתגר בלתי נתפס, שמאתגר את הרצים המנוסים ביותר ברחבי העולם, והנה אני מופיע משום מקום ובלי רקע ומחליט שזה החלום שלי. ההורים שלי תמיד היו שם ברגע – מודאגים, מבקרים. רוצים לתמוך בשינוי ששיפר משמעותית את בריאותי, אך הביא לסיכונים מסוג חדש ולהחלטה לוותר על עבודה יציבה בגוגל.

על כל אלה פיצו הדברים שמצאתי את עצמי לומד לאורך הדרך. החוויות, הביקורים במקומות אקזוטיים, התחושה באותם רגעים כשהכל התחבר ומצאתי את עצמי מרחף בתוך יערות קסומים, האנשים המרתקים שפגשתי בכל מקום, התובנות שפיתחתי בכל יום. הנופים המדהימים והמגוונים.

"נתקלתי גם בהרבה אנשים שראיתי שהסיפור שלי משפיע עליהם לטובה" (צילום: אלבום פרטי)

במהלך שלוש השנים האלה פיתחתי אינספור תובנות – על הצבת יעדים, על מוטיבציה ועל התמודדות עם אתגרים ומשברים – והיה לי ברור שיש לי צורך לשתף אותן עם אחרים. היציאה מגבולות האפשרי והמותר סיפקה לי הזדמנויות רבות לבדוק את הגבולות, להיתקל במשברים עמוקים ולהתבונן – באילו כלים אני משתמש כדי לדחוף את עצמי קדימה, מה עוזר לי לצלוח משברים עמוקים, ומתי אני מוותר. מתי נכון לוותר. והשעות הרבות באימונים בהרים סיפקו לי את ההזדמנות לחשוב על הדברים.

נתקלתי גם בהרבה אנשים שראיתי שהסיפור שלי משפיע עליהם לטובה, ובסופו של דבר החלטתי שנכון לכתוב את הסיפור שלי – לא כהרצאה או אוסף של תובנות, אלא פשוט כסיפור אישי. כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר, עם צרכים אחרים, העדפות אחרות, וכלים אחרים, ומטרתי היא שכל קורא יוכל להתחבר לחלקים שמתאימים לה או לו, ולהגיע לתובנות המשמעותיות ביותר לדרך שלפניהם.

ארי ולטמן_2 (צילום: אלבום פרטי)

**הכותב הוא בעל תואר ראשון ושני בכלכלה ומנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, ודוקטורט בתורת המשחקים מהמכון הטכנולוגי בטוקיו. במשך 8 שנים ניהל צוותי שרות ומכירות במשרדים בינלאומיים של גוגל, לפני שגילה את עולם הריצות בהרים.

לעמוד הספר

לעמוד הריצה של ארי

 להזמנת ספר