מדינה לא בוחרים

מושלמת היא לא. וולגרית, וקשה לריסון. דוחפת, חצופה, ויורקת סמכטות כחול-לבן על הרצפה. אבל היא מחבקת חזק, מכינה אוכל מדהים, ובחיים לא משאירה אותי לבד. ישראל היא הדודה שחייבים לאהוב

"משפחה לא בוחרים" אומר המשפט המוכר, אבל מה עם מדינה, האם מדינה בוחרים? אם הייתי יכולה, כנראה שגם את דודה ישראל שלי הייתי בוחרת קצת אחרת: פחות דוחפת בסופר, פחות חונה באדום-לבן, פחות עוקפת מימין, עם פחות 'מוות לערבים', ופחות מוות בכלל.

כבר כשהייתי קטנה היא צבטה אותי בלחי, וזה היה נעים, אבל גם כאב טיפה: "טוב למות בעד ארצנו" היא אמרה לי בחיוך שהפחיד אותי קצת. יש לה עבר מורכב. היא סוחבת איתה משקעים נפשיים שאני לא בטוחה שהיא התמודדה איתם ממש. היא חוותה כאב, ואובדן נורא, גירוש, גלות, וגזענות מחפירה. לא רצו אותה, דחו אותה, שברו את ליבה. היא מדברת על זה באמת, בכנות, אולי יום אחד בשנה, שאר הזמן היא סתם צורחת "אבי נמני נאו-נאצי בן זונה".

עם פחות 'מוות לערבים' ופחות מוות בכלל (Photo by Andrew Burton/Getty Images)

היא אוכלת סרטים הדודה ישראל שלי, בטוחה שכולם, אבל ממש כולם רוצים ברעתה. "ראית מה אובמה אמר עלי?" היא לוחשת "ועל אירופה בכלל אין על מה לדבר" היא כובשת דמעות של כעס, פגועה, מרגישה שאף אחד לא מבין מה עובר עליה. ואני לא יודעת איך לומר לה שהאמת שכדאי היה אם הייתה מצליחה להקשיב לאחרים קצת יותר, ולא רק בשבילם – אלא בעיקר בשבילה.

היא חופרת במוח, באמת חסרת מנוחה. עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה. בונה, מפרקת, מפרקת ובונה, עוד כביש פה, ושם עוד מנהרה. "העבודה כובלת אותך דודה" אני מנסה לומר לה, אבל היא לא מקשיבה. חייבת למכור, חייבת לקנות, תמיד חושבת על היעד הבא, ואף פעם לא מרוצה ממה שכבר עשתה.

היא בוכה על ילדים של אחרים כאילו הם שלה (צילום: Amos Ben Gershom)

כן, מושלמת היא לא דודה ישראל שלי, הייתי בוחרת אותה קצת אחרת אם הייתי יכולה, אבל היא הדודה שחייבים לאהוב. כשאני חולה היא באה, הולכת, מתרוצצת, מצלצלת כל דקה לשאול מה עוד אפשר לעשות? אכלתי? נחתי? ניסיתי לשים ערק באף? על החזה? על המצח? שתיתי קצת? "זה מעביר את הליחה". היא מביאה לי קמעות של הבאבא סאלי, אבל מסדרת לי גם את המכשירים את הרפואיים והמומחים הטובים בעולם.

היא בוכה על ילדים של אחרים כאילו הם שלה, ונוסעת לצד השני של העולם לעזור כשהיא שומעת שיש מצוקה. יש לה אוייבים מרים מדם, באמת, אבל אפילו את המלחמות שלה איתם היא שוכחת כשהיא שומעת על ילד שזקוק להשתלה.

קמעות של הבאבא סאלי, המכשירים הרפואיים והמומחים הטובים בעולם  (Photo by David Silverman/Getty Images)

היא קוסמת במטבח. משלבת תבלינים הודים עם מתכונים שלמדה מסבתא ברוסיה, ומוצאיה טעמים שהם גם חדשים אבל גם מזכירים את הבית. איזה בית? לא ברור – זה בית חדש שהיא ייצרה.

היא אישה חמה, והכי לא רשמית בעולם – נדמה לי שלחתונה של עצמה היא הגיעה עם נעלי אצבע, קליפס בשיער, ושמלה שהייתה פעם לבנה אבל היא כיבסה אותה עם משהו שחור במכונה. "לא נורא, נגד עין הרע" היא בטח אמרה לעצמה.

ולא רק לב גדול יש לה אלא גם יצירתיות נפלאה: ממציאה, משנה, גם מכלום היא תדע לייצר הצלחה. לא משנה כמה קשה נהיה, יש בה סוג של אופטימיות מדבקת, היא אף פעם לא מאבדת את התקווה.

לא מאבדת את התקווה (Photo by Lior Mizrahi/Getty Images)

וזה נכון שכמו שאומר המשפט "משפחה לא בוחרים", אבל מדינה דווקא כן בוחרים, כל הזמן: אני בוחרת איזה כביש יהיה פה כשאני נוהגת בו, איזה צבא נהיה כשאני משרתת בו, איזה שלטון יהיה כשאני מצביעה בעבורו, איזה עתיד יהיה כשאני מגדלת אותו. את דודה ישראל שלי אני מקבלת באהבה גדולה, על כל המורכבויות שלה. גם אם בסתר ליבי אני מקווה שאולי, יום אחד, היא בכל זאת תהיה קצת שונה.