למה אשלי גרהאם נמאסה עלי

כמה פעמים עוד אפשר לחזור על הציטוטים הקבועים של "שינוי השיח" ו"דימוי גוף חיובי" בלי להפוך לקלישאה משמימה? ברגע שאשלי גרהאם חצתה את הקווים מדוגמנית ייחודית ל"גורו של קבלה עצמית", הקסם אבד

מדי פעם אני נוטה להכריז על סיום יחסים באופן חד צדדי עם נשים שאינני מכיר. בהכרזה כזו הסתיים, למשל,  הרומן שלי-שלא-היה עם בר רפאלי שידע עליות ומורדות (בלי קשר ללידה, עם קשר לשטויות שעזבו את פיה בפומבי) ועכשיו, אשלי גרהאם. אז הנה זה בא: אני ואשלי – כבר לא.

כבר למעלה משנה שהרשת טוחנת, רזתה או לא רזתה, כן פוטושופ או לא פוטושופ, בוגדת במעריצים או פותרת תשבצים – די כבר. נמאס. גרהאם הפכה לסמל של "השיח החדש" שאומר שליופי אין צבע ומשקל ושהוא מגיע במגוון של אריזות ושאר סיסמאות נאות ונכונות ש-א', לא מחזיקות סיבוב אחד מול רודנות הרזון של התרבות הפופולארית ושנית, משעממות את השועלים.

אין לי דבר נגד אשלי גרהאם עצמה. קשה להיות עלה התאנה של כל עולם האופנה והיופי. אני די בטוח שהחיים הם לא שמפניה ותותים כשאת מחויבת לדברר את משקל הגוף שלך על בסיס יומי. וכן, אני חושב שהיא יפה, וכן, היא סקסית וכן, היא אכן מרחיבה את מנעד היופי המקובל בעולם.

התמונה שלה על השער של ה"ספורט אילוסטרייטד" הייתה היסטרית והיסטורית. באמת, מדובר באירוע תקדימי בסדר גודל של מירי רגב מצטלמת בחיג'אב ביום ההולדת של מאיר שלו וגם בניצחון אישי של הדוגמנית עצמה שהקדישה את השער ל"כל אישה שהרגישה שהיא לא יפה מספיק בגלל המידה שלה".

אשלי גרהאם בבגד ים

אתם יודעים מה, השער המדובר היה גם ניצחון לכל מי שחושב שעולם האופנה יכול לעלות מידה או שתיים בלי לגרום לקרל לגרפלד לעבור אירוע לבבי. אשלי גרהאם היא סטירה בפרצוף הכחוש של ה"תעשיה" ואני מאוד מחבב סטירות כאלה. מחבב, אבל נפרד.

"זו לא היא, זה אני", זאת אומרת "אנחנו", זאת אומרת "אנחנו והעיסוק הנברני והבלתי פוסק בה", עיסוק שאני שותף לו ברגעים אלה ממש, אני יודע, אפשר לוותר על המכתבים למערכת. זה הולך ככה, רבע דקה אחרי צילומי השער בבגד ים, אנחנו רוגמים אותה בצעקות "זיוף!! פוטושופ!" דורשים את ליטרת הצללוליט המגיעה לנו ומרגישים נבגדים כמו ביבי שיד ימינו עשה לו פתאום שולה זקן. ואז מתפרסמות להן ברשת תמונות לא מרוטשות של הגברת ואנחנו מיד מחליפים שלטים ל-"לכי הביתה, דבה" ו-"איכס יא-מגעילה".

אשלי גרהאם בבגד ים שלם

ליומיים נדמה שהרוחות נרגעו ואז אשלי מעלה לאינסטגרם תמונה בה היא נראית, רחמנא לצלן, רזה. ושוב הרשת זועמת על פשע ההרזיה ודורשת ממנה להחזיר את המינוי והתפקיד והמנדט והקילוגרמים שהיא מואשמת בהעלמתם ו-מושחתת נמאסת. כשהגיליוטינה כבר מוכנה בכיכר העיר, פתאום היא מתפשטת על גבי שישה עמודים של המגזין "וי" והקימורים שהיא מציגה שם הם מהסוג שמפלג את האוכלוסיה למריעים ול-רעים. אלה מוחאים כפיים בעמידה ואלה שולחים לעברה אימוג'י של קקה מחייך (אה, אופס, זה בעצם מסיפור אחר).

הציבור, מתברר, מתקשה להכיל את התופעה. אף אחד לא סיפר לו אם הוא אמור לאהוב או לשנוא את אשלי גרהאם, אז הוא נע כמטוטלת בין הקצוות.

אשלי גרהאם בבגד ים

גם אשלי עצמה, אפשר להודות, לא מסדרת חיים קלים לאלה שרשמו עצמם בצד של ה"אוהבים". כדרכן של אקטיביסטיות שנעולות רוטווילרית על רעיון אחד, היא נהייתה משעממת. כמה פעמים עוד אפשר לחזור על הציטוטים הקבועים של "שינוי השיח" ו"דימוי גוף חיובי" בלי להפוך לקלישאה משמימה? ברגע שאשלי גרהאם חצתה את הקווים מ-דוגמנית ייחודית ל"גורו של קבלה עצמית", הקסם אבד.

אז אני אומר, תצטלמי בכיף, ותרזי ותשמיני ו"רק מה שטוב לך". אבל בעיקר תפסיקי להתנצל ותפסיקי לא להתנצל, בקיצור, תפסיקי לדבר על המשקל שלך . כי מי שבאמת חי בשמחה בתוך עורו ואוהב כל קילוגרם ממנו, לא מדבר על זה כל כך הרבה. ואנחנו, מצידנו, מבטיחים לשחרר ולצאת לך מהתחתונים. המשקל שלך הוא רק שלך ובאמת לא העסק שלנו.