''למדינת ישראל אין בעיית פליטים, יש לה בעיה של גזענות''

מה באמת עומד מאחורי חוק המסתננים, שעבר בקריאה ראשונה ושלישית? "לעומת רואנדה החלשה והענייה, למדינת ישראל אין קושי אובייקטיבי להכיל ולקלוט את מבקשי המקלט שנמצאים בתחומה. הקושי שלה היא להכיל שחורים"

תמונה ראשונה* עמנואל, פליט מאריתריאה שחווה את התופת בסיני, מישיר אלינו עיניים כאובות ואומר לנו בשקט, בעברית: "כולנו בני-אדם, רק שאתם תחיו כי נולדתם לבנים, אותי יגרשו למות רק כי אני שחור" ובמילותיו האחרות: "אל תסתתרו מאחורי הויכוחים האם אני מסתנן, מהגר עבודה או פליט. תגידו את האמת, תקראו לי שחור".

ואלה תולדות האמת: למדינת ישראל אין "בעיית פליטים", מול גלי הפליטים השוטפים את העולם אנחנו סוג של תיבת נח, עם דגש על הנח. ישראל היא מדינה חזקה, מבוססת, שהשנה לא נכנס לגבולה ולו פליט אחד. לעומת רואנדה החלשה והענייה, לה היא מייצאת בעסקת סחר-אדם את הפליטים, למדינת ישראל אין קושי אובייקטיבי להכיל ולקלוט היטב את מבקשי המקלט שנמצאים בתחומה.

למדינת ישראל אין בעיית פליטים, יש לה בעיה של גזענות. אין לה גם בעיה עם כ-200,000 זרים אחרים, לבנים, שהגיעו באווירונים ושוהים בתחומה ללא התר. יש לה בעיה עם 35,500 בני אדם שנמלטו ממולדתם, גורשו לגבולנו בירי על ידי המצרים ועברו את מחנות העינויים של הבדואים בסיני, והתקבלו כאן באמפתיה עד עליית נתניהו לשלטון ב-2009 והכרזתו עליהם כ"מסתננים". או כמו שעמנואל היטיב לתמצת: יש לה בעיה עם שחורים.

1525204_10152093372069295_1471385483_n-11

תמונה שניה* נכדיי בני השלוש והארבע, או ילדיכן ונכדיכן, משחקים על המגלשה בפארק, לפתע מתנפלים עליהם מבוגרים בצעקות ומאיימים לגרש אותם. או שהם חוצים איתנו את השוק בדרך מהגן אל הפארק, ולפתע מכל עבר מקללים אותם ויורקים עליהם. גם מצלמים אותם ומפרסמים את תמונותיהם במרחבי האינטרנט בתוספת הסברים המציגים אותם כטרוריסטים לעתיד ופצצות מתקתקות. אם הגעתן איתי עד פה מגיע לכן צל"ש. אני לא מצליחה להחזיק בתוכי ולו לשנייה את הבעתם החרדה והמבועתת. כעת תחליפו צבע עור, כי אני רואה ילדים מבועתים כאלה מדי יום בדרום תל-אביב ואני רואה את המתנדבים שלנו ובני השירות הלאומי המלווים אותם מדי יום בדרך מהגן או ממגרש המשחקים למועדונית שלנו, חוזרים בדמעות.

תמונה שלישית* ילדי המועדונית הטיפולית שלנו משחקים כדורגל בחצר. כאן אין התנכלויות, החצר מגודרת תודה לאל. לפתע פוגע אחד הילדים ברגלו בשער מפלסטיק. הוא מתמוטט בכאבים ובכי. המנהלת של המועדונית משמיעה קריאת כאב "אוי ואבוי שוב" ורצה אליו, ועוטפת אותו בזרועותיה ונושאת אותו לכיסא. היא מקלפת בעדינות את הגרב שלו. מתחתיה נחשפת כף רגל מעוותת ונפוחה, תוצאה של עצם שרוסקה ולא אוחתה בניתוח. "סיני" היא לוחשת. "סיני" זהו שם הקוד במועדונית שלנו לצלקות הגוף והנפש של הילדים ממסעם במדבר. "כל מגע קל במקום הזה גורם לו כאבים קשים".

התמונה הזאת שחוויתי מטלטלת את לבי כל הלילה בו מתנהלות ההצבעות בכנסת, מטלטלות אותו גם עם האמירות הבורות של שופטי העליון שדנו בחוק הפיקדון על כך שלא מדובר במבקשי מקלט אלא במסתננים. הרנטגן של הלב שלי חוזר ומשקף לי כל הזמן את כף הרגל האומללה. מ-2012 הגדר כבר סגורה ודוקרות בי המחשבות, מה שאומר שה"מסתנן" הקטן שלנו, שיושב מכווץ מכאב בכיסא, היה אולי בן שלוש כשריסקו את כף הרגל שלו ומי יודע בני כמה היו חבריו כשריסקו להם את הנפש. אם לא סופרים את 17 התינוקות שמתו בבייביסיטרים המוזנחים ומסכני החיים ב-6 השנים שחלפו. או את 4,000 המבוגרים בקהילה הנרדפת הזו, רבים מהם אמהות ואבות, המוכרים כנפגעי טראומה ומתקשים לתפקד כעוגן רגשי או כלכלי לילדים.

תמונה רביעית* נחזור אל חוק הפיקדון הגוזל רבע ממשכורות הדחק של ההורים ומשית עוד 16% מיסוי נוסף על המעסיקים. חוק שחוקק במוצהר (!) כדי למוטט את קהילת הפליטים ולגרום לה להסכים לגירוש ובג"צ מתגלגל בדיוניו על חוקיותו כבר חודשים עד שאין לדעת מה יקדים את מה, הגירוש בכח שהמדינה הודיעה שתפצח בו "תוך שבועות" או החלטת השופטים. מי שעבד אינספור שעות במקום עבודה הוגן ושכרו ברוטו היה עד מאי 7,000 שקלים, מביא הביתה כעת 3,500. רבים מאוד פוטרו.

שלט פליטים. צילום ג'סיקה לאקר

אז הנה התמונה: הצלחתם, יש רעב. הילדים רעבים. ביום הולדת, שהתקיים לאחרונה במועדונית שלנו, איחלה בת שש לבת שמונה: "שכשתפתחי את המקרר בבית שלך הוא לא יהיה ריק. באותה מועדונית העברנו את הארוחה החמה מהצהריים לערב כדי להיות שקטים יותר שהבטן של הילדים הרכים תהיה "מכוסה" עד שיגיעו אלינו בצהריים. אנחנו מוצפים בקריאות מצוקה מהמשפחות. עצרנו את איסוף וחלוקת בגדי החורף ואנחנו ממוקדים כעת רק באיסוף וחלוקת מזון. לא מזון טרי חלילה, לא פירות וירקות. לפחות שיהיו אורז, פתיתים וכדומה. ומטרנה לתינוקות.

תמונה חמישית* איספו לבדכן את שברי הפאזל של התמונות האלה, שהבאתי על קצה המזלג. כעת תוסיפו להם גם את המלח למרק שאותו מבשלות הממשלה והכנסת: את העינוי הפסיכולוגי של אי הוודאות, מי לחיים ומי למוות. פשיטות, מאסרים, גירושים. תמונת החיים בקליפת האגוז הרדופה בשנאה וגזענות. והשבוע אמרו זאת 71 חברי כנסת, לחלק ניכר מהם כיפה לראשם: יהודים מגרשים פליטים למותם. סליחה, יהודים מגרשים שחורים ומיהרו הביתה להתכונן למחרת להדלקת נר ראשון תוך שהם מלטפים את ראשי ילדיהם ונכדיהם. באנו חושך לגרש? אנחנו החושך.

ותמונה אחת של אור: במוצ"ש (16/12) בדרך להפגנה ברוטשילד (18:30-20:00), אתם מוזמנים להדליק אתנו נרות ברחבת אברהם הוסטל (לבונטין 21), ולהראות שהלב שלכם במקום הנכון. תביאו דמי חנוכה: שק אורז, או תרומה כספית לרכישת מזון לילדים ולמשפחות הפליטים. כל אחד הוא אור קטן, יחד נהפוך את חשכת השבוע הזה לאור איתן.

* * יעל גבירץ היא מייסדת עמותת המתנדבים "אליפלט" המעניקה סיוע הומניטרי לילדי הפליטים החיים בדרום תל-אביב.

יעל גבירץ
מייסדת ומנכ”לית עמותת אליפלט, אזרחים למען ילדי פליטים, מרצה לחדשנות תקשורתית, מחברת הספר "ילד לא רצוי", הביוגרפיה האינטימית של יצחק בן אהרון. מלמדת כתיבה משפיעה בעידן האינטרנט וכתיבה ביוגרפית בביה”ס לעיתונאות כותרת, במכללת מנשר לאמנות ובקורסים פרטיים, מנחת קבוצות וסדנאות. מובילה חזון של מעבר לשפה תקשורתית, אמפתית וחומלת עיתונאית בכירה בידיעות אחרונות, חדשות והעיר. לקטורית בקרנות הקולנוע