Saloona

יום רביעי, 20/10

המסע עובר בשלושה רבדים: האתגרי/פיזי, החברתי והאישי.

האתגרי בא כולו לידי ביטוי במאמץ הפיזי- אם בנהיגה המסוכנת ברכב שטח או בטיפוס מפרך אל פסגת ההר המושלגת. החברתי נובע מעצם קיומה של קבוצת נשים שצריכה לבלות אינטנסיבית ימים שלמים, בלי יכולת לברוח לחדר משלך ובלי לדרוך על היבלות זו של השניה.

האישי-פנימי החמקמק נובע הרבה מן השנים הקודמות, ולעתים שילובן, ומתוך השהייה במקומות מבודדים ומנוגדים לבית ממנו אנו באות. תוסיפו את המקדשים ושאר המקומות הקדושים שאנו מבקרות בהן, שמגרים מחשבות עמוקות. רחוק עד כמה שיהיה מאתנו הבודהיזם, העוצמה והחוכמה שבו מהווים ראי לעצמנו וברגע מזוקק אחד הופיעו לעיני רוחנו בעיות ופתרונות. כך חסכתי 8,520 ₪, שזה חצי שנה של ביקורים אצל הפסיכולוגית שלי. ותודה לבודהה.

העלייה לרגל

העלייה לרגל מהווה תמיד שינוי משמעותי בחייו של הפרט. הוא מתחיל במקום אחד ומסיים באחר, כשיחזור כבר לא יהיה אותו אדם. האנשים שעולים לרגל, אז וגם היום, מגיעים ממקומות שונים, רחוקים, נפגשים ומחליפים רעיונות ודעות. למעשה, המקום הופך למרכז רעיונות שעובר מאחד לאחר ולעתים השינויים הגדולים ביותר בחייו של האחד, ובימי האנושות כולה, החלו בעקבות מפגשים כגון אלה.

הבוקר יצאנו מג’ונסום לכיוון אחד המקומות הקדושים והיפים ברכס אנפורנה ונפאל בכלל, אל מקדש מוקטינאט. הדרך למקדש, ששוכן על ההר בגובה 3800, מהממת. הנסיעה היא לאורך נהר הקאלגאני, דרך המדבר האלפיני והכפר הטיבטי המצויר קגבני, ששוכן בין שני נחלים. קיפולי הקרקע בהרים- תוצאה של ההתנגשות הגדולה בין הודו ואסיה, הרימה את ההימליה ושכבות האדמה האנכיות מראות בבירור שפעם הן נראו אחרת. הקיפולים משתלבים יופי יופי עם עצירת הפתע שלנו ו"ריקוד המקפלות". עזבו, יש דברים שאין טעם להסביר.

מקדש מוקטינאט, או אש התמיד והמעיין הקדוש

מיום לידתי אני יודעת, כמו שכל ילד יודע- אש ומים לא הולכים יחד. מה זה לא הולכים יחד? גם לא אחד ליד השני. הם הפכים מושלמים ומעצם קיומם קיים מתח תמידי בין השניים מי יגבר על מי. כמו לילה ויום, שמן ומים. אני חושבת שהמערב, וייתכן שבמיוחד מדינתנו, הלכו עם התפיסה הזאת רחוק במיוחד. הן לגבי עצמנו והן לגבי אחרים. מה ששלי שלי ומה ששלך שלך ואין לערבב ביניהם. כולנו מכירים את האמרה ‘גדר גבוהה עושה שכנים טובים’. והנה, אי שם בנפאל, קורה דבר מוזר. זה לצד זה בשיתוף והרמוניה שוכנים להם מקדשים של זרמים שונים ללא הפרעה אלא בשקט וכבוד. הבודהיזם וההינדואיזם ללא כל מאבקים, לצד מעיין מפכפך מנביעה טבעית ואש כחולה בוערת מתוך האדמה כבר למעלה מאלפיים שנה. שניהם נהנים ושומרים על הנס הגלוי ללא רכושנות. יש מה ללמוד.

יום חמישי, 21/10

אוטובוס הקסמים

טארה אינטרטיימנט לשרותכם. כזכור, חולקנו לצוותים וניתנו לנו שמות נפאלים כמו אוורסט ואנפורנה. אנחנו קיבלנו טארה על שם אלת החמלה וההצלחה. אחרי שדאגנו בבוקר האתמול להיתקע בנהר הגיע תורי לנהוג. כן, זה היה צריך לקרות דווקא לי, כשהחלטתי שאני מספיק אמיצה אל מול התהום, שהדרכים העקלקלות ומשובצות הסלעים כבר לא מאיימות עליי, שלנהוג בצד שמאל היא משימה טבעית כמו לסנדי מליברפול, ושהמכונית שבאות ממול אקזוטיות וחמודות.

הירידה חזרה לטאטופאני (מים חמים, על שום המעיינות החמים) התנהלה בנעימים. סיגל המדריכה החליטה שמספיק היינו תקועות עם אותו הצוות בג’יפ והגיע הזמן להגריל צוות חדש. כך יצא שאני נשארתי ברכב המקורי עם אושרת, ואלינו הצטרפו צאלה ומיכל. כששלמה ארצי ברקע (בטיול למזרח אי אפשר להימנע מזה), המשכנו את דרכנו למטה מהרכס.

ואז הוא הגיח מעבר לעיקול: אוטובוס כחול עם ציורי עננים ועליו עשרות נוסעים, מתנדנד מצד לצד כמו צעצוע חביב מכל אבן שנמעכת תחת הגלגלים. משמאלי מתנשא הר ענק, מימיני פעורה תהום של הקניון הכי עמוק בתבל, והדרך- בכל קנה מידה עולמי, היא רק לרכב אחד.

הוא נעצר. תורי לשלוף.

להזכירכם, הנהיגה היא בצד שמאל ולכן לא נותר אלא לרדת לשוליים. רק שאין שוליים! מיכל יוצאת לכוון, צאלה נמלטת לעשן סיגריה במרחק בטוח של כמה מאות מטרים. מיכל מכוונת שמאלה וקדימה. אני מצייתת למרות שאין שם כביש. הנהג צופר לי. הוא לא יכול להתקדם, צפוף מדי. הוא מטפס מעט על ההר, עכשיו הוא נוטה ממש עליי. יופי. או שאמעך מאוטובוס עם עננים או שאפול לתהום. באינסטינקטים שלא היו מביישים את אליס מילר אני סוגרת את מראת הצד, בכל זאת ההשתתפות העצמית עלינו.

הנהג כבר ממש חסר סבלנות, הוא דופק לי על הרכב וצועק לי אחורה אחורה. הנוסעים מציצים מהחלונות, איזו אטרקציה מהנה מספק הג’יפ הישראלי. אני מכניסה לרוורס. מיכל מחווירה. "לא!" היא צועקת לי ומנופפת ידיים, "אל תזוזי!" תנועות הידיים מסמנות קדימה. אולי המכה בראש שחטפה קודם, כשקפצנו על אבן, שחררה לה משהו בפנים. "אין קדימה!" אני עושה תנועות שפתיים מוגזמות כדי שתבין אותי. הנהג מאבד את אדי הסבלנות שעוד היו לו. טוב, על החיים ועל המוות, כאן המשמעות היא אחד לאחד. אני נוסעת רוורס. האוטו מתדרדר מעט. הנהג משתתק. מיכל מתפללת. זה נראה אבוד.

ואז קורה הנס. חוקי הפיזיקה, כמו שאני מכירה, משתנים ממש לנגד עיניי. אני רואה איך פח הרכב, חומר מוצק עד כמה שאני יודעת, מקבל גמישות חתולית ועובר בין המצוק לג’יפ באופן שהחשיבה הרציונלית לא מצליחה להסביר. זהו, הוא עבר. הנהג ממשיך את נסיעתו ליעד, עוד יום שיגרתי בעבודה. אני לעומתו עדיין מתאוששת. הכל אפשרי כאן בנפאל, לכולם יש מקום.

כמעט נגמר

את הלילה סיימנו בבריכה טבעית של מים חמים. צוות קומארי דאג להעמיד נרות סביב הבריכה. דרך האור הצהבהב של הנרות אפשר היה לראות את האדים העולים מן המים ואור הירח המלא הדליק פנס ענקי בשמיים שחשף את ההרים הרוקדים מסביב.

הייתה גם מסיבה פרועה ועוד מקדשים מדהימים, היו כמובן קניות וטיסות בלתי נגמרות, אבל קצרה היריעה. מה שהיה בנפאל יישאר בנפאל. יש דברים שהמקלדת לא יכולה להעביר. היו אלה החוויות שלי ואני בטוחה שכל משתתפת הייתה יכולה לספר את חוויותיה מהמסע ולתאר רגעים ושיאים אחרים לגמרי.

תודה רבה לכל מי שלקח חלק במסע המופלא הזה. לאותן נשים חכמות, יפות, נחושות, אמיצות ושמחות, שתמכו זו בזו ויחד יצרו מציאות שהיא בגדר חלום.

ולסיום, תודה מקרב לב לצוות הנפלא של אקסטריפ- סוזי, סיגל ויעל, שעשו ניסים ונפלאות. דאגו לנו והפתיעו אותנו, חיממו אותנו במשימות פיזיות, אבל גם בתה ועוגיות בנופים היפים ביותר של נפאל. הצחיקו אותנו וגרמו לנו להתרגש ולהזיל דמעה. נתנו לנו להרגיש עצמאיות בשטח אבל גם תמיד בידיים בטוחות. תודה שהענקתן לנו חוויה אקולוגית חברתית ייחודית, ניקח את זה לכל החיים. בהצלחה.

מתוך הבלוג של אפרת רייטן

חוויות נוספות ממסע wxtrip לנפאל

התמונות באדיבות צוות wxtrip

תגובות