Saloona

» האיש לפני רגע רצח אנשים כמוני. יוסי פולק ב"נבלות"

» גלי דקל חושבת ש"נבלות" לוקה בעיצוב הדמויות והעלילה

כמה דברים שקרו לי אחרי שצפיתי, בלי נשימה, בכל חמשת הפרקים של "נבלות", הסדרה החדשה של HOT:

1. אין סיכוי שאצא לסיבוב עם הכלב בלי לקחת שקית לאיסוף צרכיו.
2. הזקנים שיושבים על הספסלים הציבוריים הופכים לנגד עיניי לצעירים, נחושים ובעלי זכויות רבות, בכל אבן, מדרכה ובית של הארץ הזאת.
3. הצעירים שאני פוגשת, בעיקר בערב, נראים לי מלוכלכים, חשופים ובעיקר מעצבנים.
4. בא לי לקרוא את כל ספריו של יורם קניוק ו/או לראות הצגות של יוסי פולק.

נשארתי אמוציונלית מהיצירה החד פעמית, פורצת גבולות הזו, עד עכשיו.

הייתרונות של העבודה

כבר מהפרומואים לפני כחודש היתה לי תחושה שזה משהו שאני חייבת לראות. קולו העמוק של יוסי פולק, המסקרן, עטף את הצילומים המדויקים וקצביים. יהורם גאון, מיכאל מושונוב וכמובן יורם קניוק – הכל יחד – בישרו לי שאת זה אסור להחמיץ. למחרת חיכתה לי בתיבת הדואר מעטפה ובה (צריך לדעת מה לבקש…) שני הדיסקים עם חמשת הפרקים של "נבלות". חלק מהייתרונות של העבודה, מצטערת.

אז כמו שאמרתי, צפייה מרתונית. לא כי יש בי את הצורך הכפייתי לשבת יותר מחמש שעות ולראות סדרה מתחילתה ועד סופה, או בגלל סקרנות בלתי נשלטת לדעת מה קורה בסוף. נהפוך הוא, לא זכורה לי סדרה שראיתי את כל פרקיה. חבל לי על הזמן. לשבת שעות מול הטלוויזיה נראה לי כמו בזבוז המשאב הכי יקר שלי. כי על המשאב הזה אין התיישנות. דווקא "הזמן" עם השנים הופך להיות יקר יותר. אבל מה שקרה לי מהרגע הראשון של "נבלות" היה משהו שלא קורה לעיתים קרובות: לא יכולתי לזוז. יותר מזה, לא רציתי שייגמר. כמו שאמרתי, חד פעמי.

עשית תפקיד מצוין, יוסי

ועכשיו מגיע עוד צירוף מקרים (אמיתי, אני נשבעת). מייד אחרי שסיימתי לראות, יצאתי מהבית לאסוף את ילדיי מהגנים. בעודי משתפת בחוויות חברה שישבה לצדי, אני מבחינה בלא אחר מאשר יוסי פולק, עומד וממתין להסעה. האיש לפני רגע רצח אנשים כמוני. בטלוויזיה, כמובן. בלי לחשוב, לחצתי על הברקס ונעצרתי לידו. "הי, אתה לא מכיר אותי… ראיתי הרגע את ‘נבלות’. רציתי להגיד שזה מצוין". שקט. אף לא חיוך. "איך ראית את זה?", שאל אותי, "זה לא משודר עכשיו". "אה… קיבלתי", התחלתי לגמגם. הוא מדבר בדיוק כמו בסדרה. "אתה יודע, אני עובדת בטלוויזיה…". "אה", הוא אמר. ושתק. "אה… טוב, אז.. רק שתדע שזה מעולה ו..עשית תפקיד מצוין". הוא לא מחייך, כלום. כדאי שאסע. "תודה", ככה קצר, הוא סוף סוף שיחרר אותי מהמבוכה.

רק כשהתרחקתי העזתי להעיף מבט אחרון במראה הצידית. והנה הוא מחייך מאוזן לאוזן מעביר משקלו במבוכה מרגל לרגל (הרבה אברי גוף במשפט אחד…). וחוזר לנגד עיניי להיות השחקן הצעיר שמתרגש ממחמאות. כנראה שאין מה לעשות, גם הגיל לא יכול להרוג את הילד הקטן שתוכנו.

"נבלות", שלישי, 22:00, HOT3

מתוך הבלוג של אפרת רייטן.