לא מפחיד לסקר את המהפכה בכיכר תחריר, מפחיד לאחר לאסוף את הילדים מהגן

לכל אדם יש זכות לזמן משפחתי, לאמהות וגם לאבות. המעסיקים חייבים לגלות גמישות ומשפטים כמו "תעבדי כמו הגברים ולא תאספי את הילדים" לא צריכים להיאמר בכלל

שמחתי כל כך לשמוע על אישה שזכתה בבית המשפט כשתבעה את מקום עבודתה על כך שמעסיקיה אמרו לה: "תעבדי כמו גבר, לא תוכלי לאסוף את הילדים מהמסגרת". היא קיבלה 50,000 ש"ח כפיצוי, ולמעשה כל אישה במדינת ישראל צריכה להיות מפוצה בסכום דומה או יותר, שכן, כל אחת התמודדה בשלב כזה או אחר עם הדילמה הבלתי אפשרית: איך אפשר לבנות קריירה וגם לאסוף את הילדים מהמסגרת בשעה 16:00-16:30.

גם אני נפלתי בעניין הזה פעם אחר פעם, וממשיכה ליפול בעניין הזה גם היום, כשאני מכהנת כחברת כנסת. אף פעם לא הבנתי איך אני אמורה להגיע למודיעין, שם אני מתגוררת, בזמן על מנת לאסוף את התאומות כיוון שעבדתי בתל-אביב, וכדי לאסוף אותן בזמן הייתי צריכה לצאת בשעה 15:30 לכל המאוחר.

איך אפשר לעבוד ולהוציא את הילדים מהגן בזמן? (צילום: שאטרסטוק / YAKOBCHUK VIACHESLAV)

אתם מכירים הרבה משרות שמאפשרות לסיים את העבודה בשעה 15:30? אני לא. תמיד אמרתי בצחוק מריר שאני פחות חוששת מסיקור של הפגנות אלימות בשטחים או במצרים או בתוניסיה (שימשתי באותה עת ככתבת לענייני ערבים) מאשר מאיחור לגן, למשפחתון או לבית הספר.

בעולם האידאלי, האחריות על הילדים צריכה להתחלק בצורה שוויונית בין נשים לגברים. בפועל, המצב שונה לגמרי. כשאני באה, חסרת נשימה, לאסוף את הבנות שלי, אני עדיין רואה שם רוב מוחלט של נשים, אם כי לאחרונה יש עליה מסוימת במספר האבות שגם הם ממהרים מעבודתם על מנת לאסוף את ילדיהם.

גם אבות יכולים לאסוף את הילדים (צילום שאטרסטוק / Monkey Business Images)

ומה יעשו הורים יחידנים? אמהות או אבות גרושים, או הורים שהחליטו להביא ילד לעולם בכוחות עצמם? אני יכולה לספר שבלי העזרה המסורה של אמא שלי, סבתן של התאומות, חברות יקרות שלי, שכנות ואמהות של ילדים אחרים – לא הייתי יכולה לעולם להתקדם ולהצליח בעבודתי העיתונאית. לא הייתי יכולה לסקר אירועים חשובים שנמשכים מעבר לשעה 15:30, לא הייתי נוסעת לערוך ראיונות חשובים, לא הייתי נוסעת בכלל. הבעיה היא מורכבת – זה גם היעדר מסגרות מתאימות, חוסר התחשבות של מעסיקים, אי-שיתוף פעולה של בני זוג, וגם תפיסות מסורתיות ושוביניסטיות על כך שגידול ילדים הוא תפקידה הבלעדי של האישה.

גם היום, בכנסת, אני נתקלת בסוגיה הזאת. חשוב להיות בבית כדי לשלוח את הבנות לבית הספר ולבלות איתן זמן לפני שילכו לישון. לא תמיד הקולגות בבית המחוקקים, שאמורים לייצג את כלל הציבור ולהיאבק למען הזדמנויות שוות לנשים יחד איתי, ומגלים הבנה לעניין הזה.

כן, גם לחברי ולחברות כנסת מותר שיהיו משפחות וילדים. לא פעם האמהות כאן במשכן מנסות באופן נואש להתקזז למספר שעות קטן ביותר זו עם זו על מנת לראות את הילדים אותן הביאו לעולם. אני לא אומרת חלילה שלאבות אכפת פחות, אבל הם בהחלט עושים פחות קולות ומאמצים כדי להסדיר את העניין הזה. נראה שלפעמים כשאני אומרת שאני חייבת לקחת שעתיים, לקלח ולהשכיב לישון את הילדות, גבות מורמות והעניין גורם לחוסר נחת שאלה שמקבלים את ההחלטות, גם כשאני מבטיחה שכמובן אחזור בזמן ואשאר כל הלילה להצבעות ונאומים.

ח"כ קסניה סבטלובה, נלחמת על זכויות הורים עובדים (צילום מסך)

אז אם בכנסת האמהות נאבקות על הזכות שלהן לקריירה וגם למשפחה, מה נגיד על נשים אחרות במקומות עבודה במגזר העסקי, באוניברסיטאות ומוסדות ציבור? השורה התחתונה היא שחייבת להתרחש פה מהפכה אמיתית, שתיגע גם בנשים וגם בגברים.

המדינה חייבת לדאוג לכך שיהיה שוויון הזדמנויות במוסדות להשכלה גבוהה ובמקומות העבודה, לספק מערכות ומסגרות מתאימות, לחוקק חוקים מתאימים ולאכוף אותן. אך גם התפיסה בחברה צריכה להשתנות מהיסוד.

לכל אדם יש זכות לזמן משפחתי, בין אם זו משפחה מרובת ילדים, משפחה עם ילד אחד או בלי ילדים בכלל. המעסיקים חייבים לגלות גמישות ומשפטים כמו "תעבדי כמו הגברים ולא תאספי את הילדים" לא צריכים להיאמר בכלל.

אני נמצאת בכנסת על מנת להיאבק על זכותן של נשים להיות אמהות ולא להיפגע מכך במקום העבודה, וגם על זכותם של גברים למשפחה ולחובתם עבור הילדים אותם הביאו לעולם.

קסניה סבטלובה
ח"כ לשעבר מטעם "המחנה הציוני", מומחית למזרח תיכון ואיסלאם. חברה בועדות החו"ב (מ"מ) והעליה.