כשהייתי צעירה חשבתי שאני מקוללת

עכשיו שאני סוגרת חמישה עשורים, אני בעצם יודעת שכל מה שאנחנו מגלים על עצמנו צריך לעבור עדכון כל כמה שנים. בכל עשור אתה מגלה את עצמך מחדש, פשוט כי אנחנו משתנים

כשהייתי קטנה חשבתי שבגיל חמישים בנאדם כבר אמור לדעת הכול על העולם, אבל עכשיו שאני סוגרת חמישה עשורים, אני בעצם יודעת שכל מה שאנחנו מגלים על עצמנו צריך לעבור עדכון כל כמה שנים. בכל עשור אתה מגלה את עצמך מחדש, פשוט כי אנחנו משתנים. אז יש לי תובנה אחת חשובה לכל עשור… מוכנים?

1. כשהייתי צעירה חשבתי שאני מקוללת. נשבעת, באמת חשבתי כך. הייתי ילדה רגישה מדי.
רגישה לכל מה שקרה סביבי, לקחתי הכול קשה, הרגשתי נורא חשופה. הסתובבתי כמו אחרי כוויה כל הזמן – כל איוושה הכאיבה לי, ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
רק אחרי גיל 30 התחלתי להבין שלרגישות יש גם יתרונות.
רק אחרי גיל 40 התחלתי לראות דברים מעוד זוויות, והבנתי שהרגישות שלי זאת בעצם מתנה. הרגישות שלי הופכת אותי למי שאני.

2. לפעמים אני תוהה האם אני בכלל אותו האדם שהייתי בגיל עשרים?
בגיל 17 התחתנתי, ב-18 הפכתי לאמא, ב-22 כבר היו לי בעל ושתי בנות, ובמקביל התעקשתי ללמוד והייתי צריכה לקרוע את עצמי כדי לפרנס.
קמתי כל יום למלחמת השרדות והיו לי המון משברים, חרדות וכן גם רגעים של ייאוש.
רגע לפני גיל 30 המשפחה שבניתי התפרקה ועליתי לבדי לארץ, בלי כלום, התחלתי הכול מחדש, רק אני ושתי הבנות. אבל דווקא בשנים הקשות האלה גיליתי את הכוח שלי. גיליתי שהכל אפשרי.
כן, הכול אפשרי אם אתה יודע מה אתה רוצה, ואם אתה נחוש. גם היום אני יודעת שאני יכולה הכל. והחוכמה היא רק לדעת מה אני באמת רוצה … אני כבר יודעת שלא כל דבר הוא עניין של חיים או מוות, ולא על כל דבר צריך להילחם.

תמי חוטובלי צילום אלבום פרטי

3. פעם הייתי אלופה בתיאוריות ופילסופים. מעולה בלמצוא אשמים בכמה אני דפוקה או למה קשה לי.. זה שירת אותי מצוין, אבל רק עד גיל 30.
באיזשהו שלב בן אדם צריך לקחת אחריות על מה שמניע אותו לעשות את מה שהוא עושה.
להתאבל על מה שכואב ודפוק, ללכת לטיפול, לקבל עזרה ולגדול. להתבוסס בתלונות על הילדות הקשה או כל סבל אחר – זה לא לקחת אחריות. זה סתם הרסני.
האמת? היום התבכינויות ותירוצים קשים לי. אין לי יותר יכולת לשמוע את זה מאנשים בוגרים סביבי.
תתבגרו, קחו אחריות. תטפלו בעצמכם.
תעשו מה שצריך, תתאמצו לשנות כי בלי לעשות שינוי אמיתי – אתם תהיו אומללים! גם אם תחליפו בני זוג, תחליפו עבודה, תחליפו מקום מגורים – עדיין תהיו אומללים.

4. וכמובן, אהבה. סם החיים. בצעירותי האהבה סינוורה אותי, הייתי בטוחה שאהבה זה כמו בסרטים. שאומרים ״אני אוהב אותך״ ואחר כך חיים באושר לנצח נצחים. 
המממ … זהו שלא. תאמינו לי.
רק בגיל ארבעים הבנתי שגם האהבה הגדולה ביותר לא מחזיקה מעמד אם לא עובדים בה.
מעניין שאף אחד לא עושה סרטים על זה שצריך לעשות עבודה על הזוגיות, ובמקביל על עצמך בתוך הקשר, על הצרכים שלנו, הפחדים ועל הציפיות ועל מה שמנהל אותך.
רוצים ספוילר לסוף הסרט?
אהבה זה אף פעם לא מספיק!
זוגיות טובה היא work in progress והיא מלאה בפשרות ובוויתורים.

תמי חוטובלי ושי צילום אלבום פרטי

5. אומרים שכל שבע שנים כל התאים שלנו בגוף מתחלפים. כבר מלא פעמים התחלפתי אז מה בכלל נשאר בי מפעם?
פעם הייתי מוותרת הרבה יותר. חשבתי שמערכות היחסים שלי יהיו יותר טובות אם אדע להבליג ולספוג כמעט בלי גבולות. זה לא ממש עבד. מתישהו הבנתי שבכל פעם שאני מוותרת על צורך חשוב שלי, בסוף אני לא יכולה יותר ובועטת בהכול וזה לא בהכרח נכון לי.
שרטטתי קווים וגבולות, אבל לאחרונה גיליתי שגם הם התעדכנו, זזו עם הזמן .
אז היום אני יודעת על מה אני לא יכולה לוותר, היום אני יודעת שכן חשוב לדעת להכיל, ולוותר אבל לא לבטל את עצמי. לא להגיע למצב שבו אגרתי כעסים ושתקתי יותר מדי.
היום אני יודעת לדבר על מה שמפריע לי וקשה לי לפני שאני מגיעה למקום של פיצוץ . היום אני יודעת לא לתת לאגו לנהל אותי. והיום אני יודעת לסלוח ולעבור הלאה . לא להיתקע שם.

6. לאהוב.
תאהבו. תראו אהבה. תנו אהבה. אל תתקמצנו באהבה.
אף פעם לא ידעתי להסתיר שאני אוהבת. לא הגעתי לאף מערכת יחסים עם אגו או משחקים. לא עניין אותי אם זה חכם או מתוחכם. זאת הייתה הדרך שלי.
אני אוהבת אני אומרת. אני אוהבת אני מראה. אני אוהבת אני עוטפת. מי שזה לא נכון לו או מי שמחפש לשחק משחקים – שישחק במקום אחר. וזאת לא החלטה פשוטה בעולם של היום. אבל זאת מי שאני וזה אגב לא השתנה.
תנסו את זה בבית.

תמי חוטובלי צילום אלבום פרטי

יאללה, אני צריכה איזו תובנה טובה לעשור הבא. נראה לי שאני הכי רוצה ללמוד להעמיק את מה שהתחלתי ללמוד רק לאחרונה – להינות מהרגעים בהם אני לא עושה כלום!
כל חיי אני עסוקה בלהיות יעילה – מועילה – עושה – עסוקה – תמיד בטירוף.
רק לאחרונה למדתי שזה בסדר לגנוב לאנצ׳ים עם חברים (וכן, כתבתי לגנוב משום שזה עדיין מרגיש לי לא בסדר), לעצור את היום כשאני חולה ולא להמשיך על הברכיים כדי לא לאכזב מישהו ושזה בסדר לקחת יום חופש עם הנכד ולבטל את כל הפגישות שלי כי ככה כיף לי  ובלי להרגיש אשמה.

זהו, תיכף אני מתחילה אותו, עוד מסע של עשור נוסף. מבטיחה להמשיך לעדכן גרסאות של עצמי, להחליף תאים ומבטיחה לספר רשמים. תאחלו לי בהצלחה.

** הכותבת, תמי חוטובלי, העלתה את הפוסט במקור לדף הפייסבוק שלה