כנפיים לבנות

המילים שלו גרמו לי להנמס תחתיו יותר מכל דבר אחר. יכולתי לשמוע מרחוק את הגשם שהמשיך לרדת מחוץ לארמון אבל האש ונייט גרמו לי לבעור מבפנים

שאטרסטוק

נייט

אמי ואני חיכינו בטרקלין לשליח של גרדן, בזמן שהמון העם זרם לעבר האולם בו הייתי עתיד להיות מוכתר.

"תחשוב פעמיים לפני שאתה מוציא מילה מהפה", המלכה הזהירה אותי, ונראה שהמחשבה על כך שאנהל ממלכה גורמת לה לחוסר נוחות. לא תכננתי להיות אבא שלי. ידעתי שברגע שאוכל אעביר רפורמות בכלכלה ואפסיק לטפח את האצולה. אבל לאף אחד לא היה אכפת מה אני חושב עד שאעבור את ההכתרה כשלצידי עומד אחד המלאכים הנופלים מגרדן.

"אם הוא יאחר, אנחנו נתחיל בלעדיו", הודעתי לה.

"ממש לא!" אמי שילבה את זרועותיה על חזה. המלאכים הנופלים היו שומרי ראש אבל יותר מכך, הם היו סימן שהאל בחר במלך החדש. "כל פגיעה במסורת היא מזל רע לשלטון שלך".

באותו הרגע הדלת נפתחה ופנימה צעדה מלאכית. היו לה כנפיים לבנות וגדולות, שיערה בער בצבע המדוייק של האש, ועל פניה החיוורות היו זרועים נמשים כאילו מישהו השפריץ עליה נחושת. היו לה עיניים ירוקות כמו של עלים באביב. היא לבשה שמלה שחורה שנצמדה לפלג גופה העליון אבל שובלי המשי השתחררו מסביב רגליה באופן שגרם לי להשתוקק להפשיט אותה. מבין גלי הבד הציצו רצועות עור וסכיני הטלה קצרים שנקשרו מסביב לרגליה.

אמי בחנה אותה מנעליה ועד לקצה כנפיה, "איפה המלאך השומר של נייט? הוא מאחר?"

"השם הוא דיאנה, הוד מעלתך", המלאכית חייכה חיוך לגלגני.

חשתי איך חיוך מתחיל לזחול אל שפתיי. רוב המלאכים השומרים היו גברים. זה היה מאוד לא מסורתי, אבל אני אהבתי דברים לא מסורתיים.

המלכה האם לעומת זאת נראתה מזועזעת, "מה זאת אומרת?! את בסך הכל ילדה!"

"אמא, הטקס אמור להתחיל כל רגע", ניסיתי להסיח את דעתה. יכולתי לראות איך דיאנה מגניבה לעברי מבט אסיר תודה. "אני חושב שכדאי-"

"גרדן תצטרך להסביר את זה", אימי צעקה על המלאכית.

"גרדן לא מספקת הסברים לאף אחד", דיאנה ענתה מבלי לסגת לאחור, "אם המועצה שלחה אותי, אז אני אהיה המלאך השומר של המלך נייט".

"כל זה מאוד לא מסורתי!"

"מספיק", עקפתי את אמי וניגשתי לדיאנה והצעתי לה את ידי. מהזווית שלי יכולתי לראות את הנמשים שלה מנקדים את מחשופה, "אני לא מתכנן להיות מלך מסורתי בכל מקרה".

החיוך של דיאנה היה שווה את האגרופים הקפוצים של המלכה האם.

"הוד מעלתך", המלאכית קדה קלות לפני שלקחה את ידי.

"רק נייט", מיהרתי לומר.

"נייט", היא גילגלה את שמי על שפתיה, ועורי צרב היכן שנגעה בי, למרות בד החולצה. לא הייתי מסוגל להוריד ממנה את העיניים, ולפתע הבנתי שלמרות שרק הכרנו היינו בני ברית, אני והיא. שנינו היינו דברים לא מסורתיים בחצר מלכותית שתאבק בשיניים ובציפורניים בכל שינוי שארצה לעשות.

"ברוכה הבאה לממלכה שלי".

דיאנה

הנשף סימן את סיום חגיגות השנה לשלטון של המלך נייט. יריעות בד ירוקות ארוכות עיטרו את אולם הנשפים העצום והנברשות המעוטרות בזהב וקריסטלים הפיצו אור לכל עבר. הבטתי באצולה מתאספת בתחתית גרם המדרגות, קיוויתי שהאירוע יעבור בשלום. היו לא מעט התראות על התארגנות מחתרתית של המשפחות שנפגעו מהרפורמות וההערות העוקצניות של נייט.

מישהו הניח את ידו על מותניי וגרם לי להסתובב בחדות. בידי השניה כבר נח סכין קצר.

"תמיד על המשמר, נסיכה". נייט חייך ואפשר לי להחזיר את הסכין לרצועה שנקשרה על ירכי. הוא לבש גלימה אדומה ועטרה שהתאימה לחרב הטקסית והמצועצעת שנקשרה למותניו.

"אל תקרא לי ככה ליד המלכה האם", הערתי, "אני בסך הכול השומרת שלך. היא תוציא אותי להורג".

"אני אשקול לתת לך חנינה", הוא משך מהתסרוקת המוקפדת שלי תלתל בוער שנפל על מצחי. "תמורת טובות הנאה מסוימות".

"נראה לי שנשארו מעט מאוד טובות הנאה שאני יכולה להציע לך, הוד מעלתך", החיוך שלי רק הלך והעמיק.

הוא נשבר וצחק ראשון. נייט חיבק את מותניי מתחת לכנפיי, והשעין את מצחו על מצחי. "אולי נלך לחדר השינה שלי ונבדוק איך תוכלי לקנות את חייך-"

"הוד מעלתך!" המלכה קורין גרמה לנו להתנתק במהירות. "הכרוז קרא בשם שלך כבר פעמיים".

"אני מצטער, הוד מעלתך", הוא מיהר לומר והציע לי את זרועו. מבטה של המלכה חרך את עורפי בזמן שפסענו מעבר לפינת המסדרון ועמדנו בראש גרם המדרגות שהוביל אל האולם. השמלה הכחולה שלבשתי נשרכה על המדרגות בזמן שירדנו אל האצולה שהביטה בנו. הבטתי ישר קדימה וניסיתי להימנע מהפגנת חולשה. הם קדו לפני נייט כשעברנו על פניהם עד שהגענו אל הכס שלו. נותרתי עומדת לצידו, בזמן שהנציגים של בתי האצולה השונים ניגשו כדי לברך אותו.

משהו לא היה בסדר, הבנתי בהיסח הדעת. לא ידעתי להסביר את זה בעצמי, אלא שיכולתי לחוש בנוכחות זרה מזו שלי ושל נייט. אולי סתם נדמה לי בגלל האולם ההומה. ניסיתי להירגע.

אוושה בווילונות הירוקים מאחורי הכס הייתה האזהרה היחידה שקיבלתי לפני שמתכת קרה נחה על צווארו של נייט. הספקתי להתכופף ולהתחמק מחרבו של המתנקש השני שניסה לקצץ את כנפיי, ואז התגלגלתי בזריזות על רצפת השיש מחוץ להישג ידו.

הם היו שניים, לבושים בגלימות שחורות ורעולי פנים.

"עכשיו תגיד לזונה להתרחק", אמר זה שכמעט שחט את המלך.

"נסיכה", נייט אמר. הוא היה שליו, כאילו חייו לא היו מוטלים על כף המאזניים. "תוכלי בבקשה-"

"תשתמשי בכנפיים שלך ועופי מכאן". אמר זה שכמעט תלש לי את הנוצות. "הממלכה הזאת הייתה מקום טוב יותר לפניך".

הגנבתי מבט אל המשמר המלכותי שהתפרש בכניסה לאולם, הם לא יכלו לעשות דבר מבלי לפגוע במלך.

"הוד מעלתו הולך להכריז עכשיו על ביטול הרפורמה שהזונה הכריחה אותו לעשות", אמר המתנקש שאחז בנייט. "ואז הוא יגרש אותה וההשפעה הרעה שלה על-"

לא התכוונתי להקשיב להוראות שלו. הם היו רק שניים, למרות שהיו קרובים מידי למלך. משכתי את סכין ההטלה מעל ירכי והשלכתי אותו. ידעתי שהייתה לי רק הזדמנות אחת. פגעתי בקנה הנשימה של המתנקש שאחז בנייט. המתנקש השני כנראה הבין שאיבד את היתרון היחיד שלו כי הוא הסתובב וניסה לרוץ לעבר הווילונות. לא התכוונתי להניח לו לברוח. רצתי אחריו והתרסקתי בכול הכוח על גבו. שמעתי מאחוריי את הצעדים של המשמר המלכותי שמיהר לעבר המלך. המתנקש העיף אותי מעל גבו וידו התהדקה מסביב לצווארי. "נראה אם המלך עדיין יחשוב שאת יפה עם-"

"שלא תעז לפצוע את הפנים שלי", לחשתי בזמן שהאוויר אזל מריאותיי.

לפתע כל מה שראיתי היה אדום. דבר מה כבד נפל לחיקי ונדרשו לי מספר רגעים להבין שזה היה הראש של המתנקש. נייט עמד מאחוריו, החרב המצועצעת והטקסית בידו. המלך דחף את הגופה של המתנקש ואסף אותי בזרועותיו. "נסיכה", הוא חיבק אותי אליו, ולא היה לנו איכפת שכל האצולה הביטה בנו.

המעמד היה לא מסורתי באופן נהדר.

***

יצאתי מחדר האמבטיה במערכת החדרים שלו, מים טפטפו משיערי ושמחתי ששטפתי מעלי את הדם. לבשתי חלוק שהתופרות המלכותיות יצרו בו פתחים עבור הכנפיים שלי. רוב המלאכים השומרים התגוררו במגורים של הנשמר שלהם, כדי להגן עליו, וכך גם אני. לא הייתי ליידי מיוחסת ולאיש לא היה אכפת משמי הטוב בחצר המלכותית. למלאכים בגרדן עוד פחות מכך. גרדן הייתה יותר מתירנית מממלכות אחרות.

פסעתי אל חדר השינה של נייט, בזמן שבחן את הגשם שניתח על החלונות, עדיין לבוש בגלימה שלו. בחוץ עדיין נערכו סיורים של המשמר המלכותי כדי לאתר משתפי פעולה וקושרי קשרים. אבל בפנים האח בערה בעוז, ועל השולחן הייתה ערימת צווים חדשים אתם המלך התכוון להחזיר מלחמה.

"את תצטנני", העיר, והסתובב אליי. נייט היה אחד המלכים העצמתים ביותר שהכרתי, אבל כשהיה מביט בי היה חוזר לחייך, וכתפיו נרפות.

"אני לא רטובה עד כדי כך-"

"אני יכול לטפל בזה".

צחקתי, לכנות הצורבת שלו הייתה חינניות מסוימת בחדר המיטות. "אתה מחפש צרות, הוד מעלתך".

"את הצרות המועדפות עליי, נסיכה", הוא העביר את אצבעותיו בתלתליי הרטובים, ואז הביט בעיניי, "אם משהו היה קורה לך, אני-"

"אני לא זאת שכמעט נהרגה", ציינתי, בזמן שחיבק את מותניי. "אתה היית בסכנה הרבה יותר-"

"אני הייתי מסתדר, אבל אם… אם…" הוא הניח את פי על שפתיי. נישקתי אותו באסירות תודה. לא רציתי לחשוב על הנשף הזה יותר.

בחוץ היינו המלך ושומרת הראש שלו, אבל כאן היינו בסך הכול אנחנו.

פרפתי את הסיכה שהחזיקה את הגלימה האדומה מסביב לכתפיו, והתנתקתי ממנו רק כדי לקחת אוויר ולומר, "חכה רגע, אני אקפל את הכנפיים שלי, אחרת כל ה-"

"אל תקפלי אותן", הוא מיהר לומר והמגע של אצבעותיו על הנוצות שלי גרם לי להשתתק. לגעת בכנפיים של מלאך אחר היה אחד הדברים האינטימיים ביותר שאפשר לעשות. הכרתי מלאכים בגרדן שלעולם לא היו מרשים למאהבים מזדמנים לגעת להם בכנפיים – זה היה אישי מידי, כמו להתנשק על השפתיים. מלאכים לא נהגו להתחתן אלא להחליף נוצות. לא היה צורך להכביר בשבועות כשקיבלת שרשרת עם נוצה.

הבטתי בנייט בדממה, רק רחש הנשימות שלנו ממלא את החדר.

"זה…לא בסדר?" הוא לחש, כנראה חש שהפתיע אותי.

"לא", עניתי במהירות. לא היה אדם אחר שהייתי מעדיפה שיגע בכנפיי. נייט נישק אותי בפעם הראשונה שבוע לאחר ההכתרה שלו, ודחה את כל הצעות השידוכים שאמו ניסתה לקדם, למרות המחיר הפוליטי ששילם על כך. "בעיקר מפתיע. זה משהו שעוד לא…"

"שעוד לא עשינו", הוא השעין את מצחו על מצחי. "כמעט איבדתי אותך נסיכה. אני רוצה אותך קרובה אלי-"

"זה בסדר", לקחתי את ידו בידי.

הוא חייך וחפן את מותניי לפני שחזר לנשק אותי. נייט עבר לנשק לצווארי וקילף מעליי את החלוק שנדבק לעורי הלח.

הוא משך אותי אל השטיח שלפני האח הבוערת ולא הפסיק לנשק אותי לרגע.

"אני לא אתן לך להצטנן, נסיכה", הוא הצטדק בזמן שקבר את ראשו בין שדיי והעביר את פיו על העור הרך בצד התחתון שלהם.

"תירוצים עלובים", גרגרתי מבין זרועותיו. "אתה תגיד כל מה שצריך כדי להיכנס לי לתחתונים".

המבט הכחול והעז שהחזיר לי הבהיר שהוא נחוש ללמד אותי לקח על ההערה האחרונה. נייט העביר את לשונו על הפטמה שלי, ידו עיסתה את השד השני שלי, אגודלו מתגרה בעורי הלח. ניסיתי לחשוב על תשובה מתוחכמת להתקפה הלא מוסרית שהוא הוביל על גופי, אבל ראשי היה ריק לחלוטין.

הרמתי אליו את עיניי, האש השתקפה בעיניים הכחולות והיפות שלו וגרמה לו להראות כאילו הוא בוער מרוב תשוקה. "תסתובבי, נסיכה", הוא הוביל אותי כך שרכנתי על ארבע.

"אני לא בטוחה שזה-"

השתתקתי ברגע שחשתי את פיו על נקודת החיבור בין גבי והכנפיים שלי. אנקה עמוקה ברחה מפי לפני שהספקתי לעצור את עצמי.

"אהבת את זה, נכון?" יכולתי לחוש איך הוא מתקשה כנגד ירכי החשופות.

"אל תפסיק", ביקשתי.

הוא לא ניהל איתי דיונים מיותרים, תודה לאל, אלא חזק לנשק את עורפי, כל הדרך אל הכנפיים שלי. חשתי במעורפל איך הוא נאבק עם החגורה שלו. לפתע, בלי התרעה נוספת הוא מילא אותי מבפנים. קרסתי על המרפקים שלי, מההפתעה והעוצמה שלו.

נייט גנח בזמן שבחן אותי תחתיו, יכולתי ממש להרגיש את העיניים שלו על עורי בזמן שהתמכר למראה של גבי החשוף עם הכנפיים הלבנות תחתיו. "אלים אדירים, דיאנה". הוא נשמע יותר כאילו הוא מקלל את האלים מאשר מברך אותם.

ניסיתי להתרומם אבל הוא לא התכוון להניח לי. הוא רכן מעליי, וריתק את הכנפיים שלי אל השטיח, אצבעותיו חופנות בנוצות לבנות.

"את כל כך יפה", הוא לחש לפני שהעביר את לשונו על אוזני.

המילים שלו גרמו לי להנמס תחתיו יותר מכל דבר אחר. יכולתי לשמוע מרחוק את הגשם שהמשיך לרדת מחוץ לארמון אבל האש ונייט גרמו לי לבעור מבפנים.

"אני רוצה עוד נשיקות", הוריתי לו. אם הוא היה מבקש הייתי מוכנה גם להתחנן.

הוא היה צייתן, וחזר לנשק את  שורשי כנפיי. אלא שבמקביל הוא התחיל לנוע בתוכי. הוא החליק החוצה ופנימה בעדינות, ולא הפסיק לנשק אותי אפילו לרגע.

הסיבים הרכים של השטיח התגרו בפטמות שלי בזמן שנייט השלים עוד תנועה. האחיזה שלו כלאה אותי תחתיו, מכריחה אותי לקבל את העונג שרצה להסב לי בלי לברוח. הנשיפות שלי גרמו לקצוות שיער נחושתית לרקוד בקצה עיניי.

הוא נעשה מהיר יותר, ואז אחז בשד השמאלי שלי בכוח שגרם לי לצעוק. הכוח שלי הדהד והנוצות שלי סמרו תחת האחיזה שלו. אני לא אתפלא אם הוא תלש לי כמה בזמן שהתפתלתי וגנחתי באחיזתו. הוא נישק את גבי בזמן שאיבדתי שליטה והתפרקתי לרסיסים בין זרועותיו.

חשתי במעורפל מבד למסך המתוק של החום והרכות איך הוא גומר, אבל הייתי שיכורה מכדי לעשות דבר מה נוסף. הוא קרס לאחור ומשך אותי אליו. נחתי על החולצה הרטובה שלו כמה רגעים, כדי להחזיר לעצמי את הנשימה.

הוא ליטף את שיערי בזמן שהחזה שלו עדיין עלה וירד במהירות, והדביק נשיקה על מצחי.

***

עקבתי אחריה, עד שהייתי בטוחה שנותרה לבדה. מיהרתי במורד המסדרון והצמדתי את המלכה קורין אל הקיר.

"אפשר להבין מה את עושה-?!" המלכה השתתקה כשהבינה שאחת מהחרבות הקצרות שלי צמודה למותניה.

"אני יודעת שאת שלחת אותם".

"מה? על מה את-"

"הרפורמות של נייט לא מספיק מסורתיות לטעמך. לא רצית להרוג אותו, אבל רצית להפחיד אותו מספיק כדי שיפטר ממני, נכון?"

היא הייתה קרירה ומתנשאת, ואפילו לא טרחה להכחיש. "המלך לא יאמין לך אפילו אם תספרי לו".

בזה היא צדקה. נייט לא היה מאמין שהמלכה האם שכרה נגדו מתנקשים.

"אני לא הולכת לשום מקום, הוד מעלתך", הרחקתי את החרב שלי מגופה, "והייתי ממליצה לך לשמור על הגב שלך. המלך לא היה רוצה שמשהו יקרה לאמו האהובה".

הבטתי בה מתרחקת, וידעתי שעבודתי לא תמה. נייט ואני היינו שני דברים לא מסורתיים לבד נגד העולם.