Saloona

» לילי בן-עמי

האם יש לכפות על ר’ להעיד על הטרדה מינית ומעשה מגונה כנגד מעסיקה ראש לשכת ראש הממשלה נתן אשל? דילמה לא פשוטה. מחד ישנו ההיבט של הצדק והחוק היבש המחייב את ר’ להעיד, ומאידך ישנו ההיבט המוסרי של הפגיעה הנפשית בהקשר המיני ובחירתה האישית של ר’ לא להעיד.

במידה והחשדות נכונים, ר’ מוצאת עצמה בסיטואציה בלתי נסבלת: טרום הפרשייה היא מוצאת עצמה במקום עבודה שבו מעסיקה חודר לפרטיותיה ומטריד אותה מינית בניגוד לרצונה; תוך כדי הפרשייה התקשורת פוגעת בפרטיותה ואילו הרשויות אונסות אותה להעיד ובניגוד לרצונה; ולאחר הפרשייה היא עשויה להיות מסומנת כ"טרבל מייקרית" כאשר כל הקריירה שלה בסימן שאלה, באופן שיש לו זליגה ברורה לחיים האישיים. כל זאת כאשר כל עוונה הוא בהיותה אשה. העובדות מסמנות מצב של חוסר צדק מובהק מראשיתו ועד סופו.

העבירות בהן אשל חשוד מוגדרות כעבירות פליליות ולכן המדינה היא התובעת ואילו ר’ היא במעמד של עדה המחוייבת לתת עדות. האם זה צודק ונכון לכפות על נפגעת עבירת מין להעיד בניגוד לרצונה? כמי שהובילה לא מעט מהלכים חברתיים למען צדק ושוויון מגדרי גם בהקשר של פגיעה מינית, אני שוקלת בכובד ראש תשובתי ומבקשת לסייג אותה לאור כך שכל המידע שהובא לפני הוא מידע מתווך.

זו אינה הפעם הראשונה (ולצערנו כנראה גם לא האחרונה) שבה אשה שנפגעה מינית באופן זה או אחר ע"י בכיר מוצאת עצמה נדרשת לתת עדות בעל כורחה. כך לדוגמא היה עם החיילת שנפגעה ע"י חיים רמון, שר המשפטים דאז. החיילת הסבירה כי אינה רוצה להתלונן כדי ש"לא להיות אויב מספר אחת שלו"; אורלי אינס שהוטרדה ע"י ניצב אורי בר לב דאז המועמד הריאלי לתפקיד מפכ"ל המשטרה העידה רק לאחר שהופעלו עליה לחצים ע"י המשטרה במסגרת חקירת חגי פלג; ל’ מבית הנשיא קצב שהסכימה לשתף פעולה רק בחקירת המשטרה השלישית ועוד ועוד.

מה יגידו עלי

אל לנו לשפוט את התנהגותן זו של הנפגעות, שכן ישנן לא מעט סיבות מדוע נפגעת עבירת מין חוששת להעיד. בראש ובראשונה ישנה הטראומה הנפשית והכואבת של הפגיעה המינית, הכרוכה ברב המכריע של המקרים בתחושת בושה עמוקה- הגוררות לרוב הדחקה (להבדיל משכחה). הדחקה כמעין מנגנון הגנה עצמי, מפני שכל שחזור של המקרה – בפה או בלב – מלווה בכאב מר וחד. בשנית ישנו החשש מחיטוט ומחשיפה פומבית של הצלקת הבלתי נראית שהוטבעה בגופה בכוח – חשש מוצדק מתגובת הסביבה הקרובה והרחוקה "מה יגידו עלי", "אולי לא יאמינו לי""יכריחו אותי לספר את זה שוב ושוב". שלישית, ישנה היראה מהאדם עצמו שפגע, נקמתו, נקמת סביבתו וההשלכה של כך על עתידה של הנפגעת. סיבה זו כרוכה יחד עם הרתיעה וחוסר האמון במקרים רבים בממסד (המשטרה, בתי המשפט והתקשורת). כל שכן כאשר מדובר באדם בכיר וחזק (כמו אשל, קצב, בר לב וכד’) שאף אחת או אחד מאיתנו לא היתה רוצה להיות מסומנ/ת כאוייב/ת של אדם כזה.

אף על פי כל אלו- עמדתי היא שר’ -כגיבורה בעל כורחה- מחוייבת לתת עדותה, ולא רק על פי חוק, אלא גם על פי אמות המוסר והצדק.

(דעה אחרת בסלונה: אנחנו נחליט מה טוב לה?)

במידה ואכן אשל עשה את המעשים החמורים המיוחסים לו, אין הדעת נותנת את האפשרות שנעבור על כך לסדר היום – הן מההיבט החוקי והן מההיבט המוסרי. הרי אילו היה מדובר בעבירות פליליות אחרות כגון רצח או גניבה, גם אז כל הנוגעים בדבר וכל העדות והעדים היו מחוייבים להגיע ולהעיד. הדבר נכון מוסרית הן מתוקף חומרת העבירות הפליליות עצמן והן על מנת למנוע הישנותן של התנהגויות אלו בעתיד. כל שכן כאשר מדובר בפגיעה מינית, כאשר הפוגע הוא בדרך כלל עבריין סדרתי. עלינו כחברה למצות את הדין מול כל אדם החשוד במעשים כאלה על מנת למגרם ולהוקיעם מתוכנו כליל; על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיש המכהן במשרה ציבורית בכירה – לימינו של ראש הממשלה. לבי עם ר’ כמובן, אך מצפוני עם מאזני החוק והצדק המכריעים לפי טובתן של כלל הנשים ושל החברה בישראל בכלל. הווה אומר – שנתן אשל יתן את הדין על מעשיו.

לילי בן-עמי היא מייסדת וראש הלובי לשיוויון בין המינים