Saloona

» אין לך כלום. לוי (צילום: ליאור ג'ורנו)

הם מסתובבים ביננו, לידנו, מאחורינו בתור בבנק, יושבים באוטובוס. אנשים מאושרים. פעם חשבתי שאושר זה מצב שקורה לך, אחר כך הבנתי שזה פשוט עניין של גישה, של אופי. כמו להיות נחמד, יש להיות מאושר. תכונה שכזאת. היום אני חושבת אחרת לא בגלל שהשתניתי, אני פשוט רואה מה קורה סביבי.

אושר זו לא תכונה, זה מצב כימי.

"אני שמה לך את זה פה", אומרת לי החברה הטובה. "שיהיה לך. קחי חצי. את לא חייבת שלם". אני מתבוננת בו. קוראים לו קלונקס. הוא מרגיע, ככה אומרים. אני מביטה בו והוא בי. אין שום דבר מרגיע בחוויה הזאת. אני לא רוצה לקחת אותו, אפילו שהוא ממש "כמו אקמול". תמיד התנגדתי לכל לוקחי ולוקחות הכדורים למינהם שמקיפים אותי. החברות שפתאום מרגישות מעולה, שפתאום יש להן כח, שפתאום אוהבות נורא את החבר שלהן.

"אולי רסיטל? זה כדור מעולה. הוא יעשה לך טוב. הוא ממקד, הוא מפקס".

"לא הבנתי", אני עונה לה, "מה אני צריכה פוקוס? הנה כלב, הנה טלוויזיה, הנה ספה. אני מפוקסת".

זה לא מצחיק אותה.

"את תמשיכי לסבול" היא אומרת, "עד שתמצאי את זה שמתאים לך באמת"

"אין לי ראש לבחורים עכשיו"

"אני מתכוונת לכדור. זה שהכי טוב לך"

והמגוון עצום. יש משפרי מצב רוח, יש מונעי חרדות אבל מרדימים, יש מעלי מוטיבציה אבל משמינים, יש אחד שגם עוזר לדכאון, גם נגד עישון וגם מוריד חשק מיני. רק חסר שהוא ישלם חשבונות והוא מושלם. התנגדתי לזה כל כך הרבה שנים אבל מה אני יודעת, אולי טעיתי. אולי זה דווקא טוב. עכשיו, כשהכל מוצף, לתת לעצמך לחיות, לתת לדברים לזרום ולקחת כדורים, כמו כולם. לקחת את הרסיטל הזה ולצעוד לחיים שכולם רנסאנס.

אני הולכת לפסיכיאטר. בפעם הראשונה בחיי. אני מתיישבת. בוכה. מספרת לו על מערכת יחסים כל כך ארוכה עם כל כך הרבה פרידות, על חוסר יכולת שלי לקחת החלטות בשום שלב בחיים. ותוך כדי שאני בוכה אני לוקחת טישו ומבוננת בחפיסה של הממחטות. כמה אנשים כבר בכו פה?  אני חושבת, ועל מה הם בכו. כולם כמוני? יש מישהו יותר דפוק?

אחרי שעה של דיבורים, בעיקר שלי  והרבה "ממ, אני מבין" שלו, הגיעה ההכרעה.

"את לא צריכה כדורים", הוא אומר, "אין לך בעיה נפשית".

"לא, לא, תבין, אני יש לי דכאון. כמו לכולם", אני אומרת

"אין לך דכאון", הוא מתעקש

"אבל תראה איזה עצובה. אני גם בכיתי! אתה ראית!"

"בכי זה לא דכאון. זה ההיפך"

איזו טירונית אני.

"אין לך שום דבר", הוא ממשיך, "ואם יש לך דכאון הוא תלוי אירועים".

"אבל הכל תלוי אירועים, לא? הכל".

שקט. טלפון. הוא עונה.

"כן, תיקח וואבן ונעלה לך את המינון של הפריזמה. כן , אני כותב לך מרשם"

"הלו הלו, גם אני רוצה!"

"את לא צריכה כדורים!", הוא נוזף בי, "את צריכה טיפול פסיכולוגי".

האמת שאף פעם לא הייתי בטיפול. כן, מוזר שבשנת 2012 יש בחורה בעולם הזה שמעולם לא היתה אצל פסיכולוג. נמנעתי. הייתי בטיפולים, בטח. אבל של הילרים עם אנרגיות ועם תיקשרים ובלי חשבוניות. זה היה יותר נוח. הם תמיד הכילו אותי, תמיד אהבו אותי, אמרו שהכל בסדר. תנשמי לתוך זה .תתבונני. ואני התבוננתי. התבוננתי עד שנרדמתי.

פחדתי ללכת לפסיכולוג אמיתי. למטפל שאין לו איזה אבן קריסטל ביד או קטורת בחדר .פחדתי להיות מול בן אדם, רגיל, ללא מימד חמישי ,ללא חוש שישי, שיגיד לי "גיברת, תתחילי להתאפס על עצמך".

אבל עכשיו אני חייבת.

ואני עומדת מולה. פסיכולוגית. של קופת חולים אמנם, אבל פסיכולוגית. אין שום נרות בחדר. רק כסא וקופסת טישו  ו… מה אני רואה שם? כן, פנקס חשבוניות. אוקי אפשר להתחיל.

אני מתחילה ובאופן מפתיע, בניגוד לכל מה שחשבתי. היא באמת מכילה אותי. אני יכולה להגיד הכל. אני יכולה להגיד שבא לי לרצוח את הועד בית והיא תציע שנחשוב מה זה אומר. שום דבר לא מלחיץ אותה. שום דבר חוץ מאולי כרטיס אשראי (היא לא מקבלת).

המסקנה ברורה. אמא אשמה. אחחח איפה היית כל חיי? איך בזבזתי אותם בייסורים עצמיים? למה לא פשוט האשמתי את אמא? כל כך נח, כל כך נכון. מצד שני מדובר בפסיכולוגית של קופת חולים, בוא לא נשכח.

זה עושה לי טוב. הכל עושה לי טוב. אני חופרת בעצמי וזה קשה ,אבל עדיף לי מ"תבלעי את זה פעמיים ביום, לא עם מיץ וזה ישפיע תוך חודש". מעדיפה לבד. יכולה לבד. טוב, תמיד אהבתי את הדרך הקשה.לא מאמינה בקיצורי דרך. אני לא איזו פליטת ריאליטי.

לטורים הקודמים של הדר לוי בסלונה:

>> מחר אחיה את הרגע

>> איך מצאתי את עצמי בוכה באמצע רמי לוי