Saloona

» בקרוב עדכונים על החוויות, הנופים, ותרבויות רחוקות

בסך הכול ניסיתי לעשות שיחת טלפון אחת, קצרה, עם העבודה. לשאול איך מתקדמים החיפושים אחרי עורכת לפרויקט שאני עובדת עליו כמעט שנה. באמת קצרה. לא יותר מעשרה משפטים. שאלות קצרות, תשובות ענייניות, רק כדי להיות מעודכנת. אבל השעה חמש אחר הצהריים. אין סיכוי.

כל המשפחתולוגיה הזאת

הטלוויזיה על ערוץ לולי "טוחנת" לי את קו המחשבה והילדה שלי דורשת ערוץ אחר כי זה לא מעניין אותה. "אמא תחליפי לי ערוץ. אמא!" "שנייה ממי אני בטלפון", אני מנסה את הגישה הסבלנית ומחפשת אותה גם אצלה. הדרישה עולה שלב ועולה טונים. בגיל הזה כל טון הוא קריטי לבריאותי הנפשית. אני מחפשת את השלט, אלוהים איזה בלגן… אני לא יודעת איפה הוא! "אמא" הבן שלי עולה מלמטה, "משעמם לי אני צריך את המחשב". אבל הוא שלי ואתה בן שש, אני רוצה להגיד. "שנייה ממי אני חייבת לבדוק אם שלחו לי מייל, מיד אחרי זה אני אתן לך". "אוף! תמיד את אומרת לי את זה. למה לגולי את נותנת הכול?! אני יודע שאתם לא אוהבים אותי". גם הוא עצבני. אצלו הטונים פחות מלחיצים, אבל לא סיפרו לי שגיל ההתבגרות מתחיל כל כך מוקדם. "שנייה רוני", אני אומרת לסלולרי בחיוך מתנצל מקווה שתבין. "אין בעיה", היא אומרת, אבל אני שומעת שיש, "נדבר מחר", וממהרת לסגור. אני לא מאשימה אותה, מי צריך עכשיו את כל המשפחתולוגיה הזאת על הראש. שנייה. שנייה אני צריכה לטפל, לעזור, לפתור, לסדר, לענות, לבשל. לעבוד?

אני נוסעת, בני הבית בהדחקה

עוד שבוע זה קורה. עדיין לא מתרגשת. יותר לחוצה מאיך יהיה שם ואיך יהיה פה. כולם אומרים לי אל תדאגי, ברגע שתהיי על הטיסה כבר תתנתקי מהבית, הילדים והעבודה. אני בהחלט מקווה. עדיין זה לא קרה. בינתיים אני שואלת את עצמי איפה הנעליים הגבוהות שצריך לקחת למסע. אלו שהילכו אותי לפני עשר שנים כשעוד יצאתי לטיולי הרפתקאות והייתי צריכה להיזהר מאבנים, מהמורות ונחשים. אמיתיים.

הבית בהדחקה. הילדים בכלל לא יודעים שלראשונה בחייהם אמא לא תהיה בצהריים או בערב. החלטתי שאין טעם להכין אותם לזה, אמשוך את זה עד לרגע האחרון. הזמן בעל משמעות אחרת, עד כמה שאני זוכרת, בתקופת הילדות. היום ארוך יותר, החופש הגדול הוא באמת עצום, והשבוע שנשאר לי עד לנסיעה עדיין נתפס מבחינתם עוד המון זמן. נראה לי שביום ראשון הבא אתחיל לטפטף להם שאני נוסעת.

גם בעלי בהדחקה. אותו תאריך עמום- 13 באוקטובר, שציינתי בפניו כתאריך הנסיעה לפני כחודשיים, עדיין לא קיבל תוקף אמיתי מבחינתו. אבל אני, אלוהים שיעזור לי, כבר שם. הם לא יסתדרו בלעדיי. זה הבוקר, עם ההתארגנות לגן ובית הספר, עכשיו נוספו גם השיעורים, זה החוגים ואופרציה המסובכת את מי ובאיזה יום לאיזה חוג, הבית על שלל המטלות. הכביסה? האוכל? והוא בכלל בעל משרד גדול ומנהל יום יום עובדים רבים ועשרות פרויקטים ואתרי בניה, ברור שהוא יכול, אז למה אני עדיין מודאגת?! נו, אני בחורה אינטליגנטית, ברור שיהיה בסדר. אני זזה הצידה, מאפשרת לו מקום להיכנס.

יוצאת לנפאל ברגשות אחרים

ברחתי מאות פעמים מהבית. מהרגע שיכולתי לפתוח את הדלת ולרדת את המדרגות הייתי מודיעה לאימא שלי שאני עוזבת, ובטריקה שאין ממנה דרך חזרה, יוצאת לדרך חדשה, לחפש לי בית חלופי טוב יותר. היה לי בית בשיחים ובית על העץ ולפעמים הכוך בקומת הכניסה מאחורי המדרגות היה מושלם למידותיי. אמנם קטן ומלוכלך, כזה שמדליקים לי את האור כל פעם שרוצים לרדת במדרגות, אבל שלי ואף אחד לא דורש ממני ומציק לי. הראיתי להם מה זה. נראה אותם מסתדרים בלעדיי.

כשריח החביתה דגדג באפי ונמלים החלו מטפסות לי על הרגל, ובעיקר כשהבנתי שהעולם לא פסק מלכת, הייתי חוזרת הביתה. הבריחה הוכתרה ככישלון ומטרותיי לא הושגו. הבית לא התפרק.

ההחלטה לצאת להתאווררות לבדי, התקבלה כאמור לפני חודשיים, אז באמת היה נחוץ לי פסק זמן מהאינטנסיביות של המשפחה ותפקידיה הרבים. להיות אמא מושלמת ודואגת עשרים וארבע שעות, כולל להיות אישה מושכת ואטרקטיבית התישו אותי.

ואז דבר מעניין קרה. עצם הרעיון להתנתק והידיעה שאני יוצאת לארץ שונה ומרוחקת כ"כ כמו נפאל, ולזמן ארוך, בלי להתחשב באף אחד, עשה את העבודה. רק ההחלטה עצמה לנסוע, הביאה לשינוי. אני חושבת שמשהו ב"אני העצמי" שלי חזר. ותודה לורדה רזיאל ז’אקונט .. עובדה שהיום אני יוצאת לשם ברגשות אחרים. אני כבר לא יוצאת למסע בגלל המשפחה אלא על אף המשפחה. אני כבר לא בורחת.

נשמור על קשר

השבוע נערך בבית מקסים בהוד השרון מפגש של כל הקבוצה. תדרוך והסברים אחרונים. פגשתי את נשות המסע: רופאה, אדריכלית, עורכת דין, אמא במשרה מלאה, גננת, כדורסלנית, יועצת, עובדת עירייה, סבתא ואחרות. כל אחת והסיפור שלה. נראה שאין דבר המחבר בין כולן, אבל ברביעי הבא עוזבות ל-12 יום את התפקידים האלה וחוזרות להיות רק הן עצמן לעצמן.

את החוויות, הנופים, והתרבויות הרחוקות ננסה ללכוד לבלוג שלנו בסלונה ולשתף את כל מי שרק ירצה. אז תהיו בקשר.

עדיין אפשר להצטרף למסע שלנו בנפאל! לחצי כאן לפרטים ולהרשמה

מתוך הבלוג של אפרת רייטן

צילום: kevindooley, פליקר