טרגדיה בירושלים: על חטא שחטאנו

היא כבר לא תראה את הבת שלי, גם לא את הבת שלה. היא כבר לא תראה

הכרתי אותה היכרות רופפת. פגשתי אותה לאחרונה  לפני כשבועיים בהרצאה. היא ישבה והביטה במרצה במבט תמה. היא שאלה משהו וגם הקול שלה היה תמה. בסוף ההרצאה היא ניגשה אליי, הביטה בי בעיניה הכחולות, היפיפיות ואמרה: "את אמא של אליענה. היא כל-כך דומה לך שזה מדהים. אני רואה איך היא תיראה כשתהיה בגילך". 

כששמעתי על הטרגדיה שפקדה אותה, מותה ומותן של בנותיה, הדהדו בי מילותיה: "אני רואה איך תיראה…" היא ראתה, איך אני לא ראיתי בה? ראיתי את מבטה המשתומם, שמעתי את קולה המתפלא, פליאה תמימה במבטא צרפתי קל, ולא ראיתי. היא כבר לא תראה את הבת שלי, גם לא את הבת שלה, שהייתה בת גילה של בתי, היא כבר לא תראה. ואנחנו? האם אנחנו נראה? האם נראה אותה? האם נראה נשים כמותה? היא כל-כך דומה שזה מדהים.

דיכאון לאחר לידה הוא מחלה. ממחקר קצר שערכתי לאחר המקרה, עולה כי אחת מעשר תחלה במחלה זו. אחת מעשר!  נשמע מוכר?. סרטן השד, עוד מחלה נשית של אחת מעשר. מחלה שמזמן יצאה מהארון . איך? בפרסומת שהעלתה אותה למודעות הציבורית. עם המודעות בא המחקר והטיפול והבדיקות והממוגרפיה והתמיכה החברתית. אז מדוע אנחנו לא שומעים על דיכאון לאחר לידה? אחת מעשר (ויש אומרים שהשכיחות יותר גבוהה) ובכל זאת אין קמפיינים, אין פנים מאחורי המספרים, אין מודעות ציבורית, אין פרסום לטיפולים, אין תמיכה חברתית. מדוע? בגלל הקלון. מי מדביק את הקלון? אנחנו.

מי שתחלה בסרטן, תבקש עזרה והכל יסייעו. אם  תאמר שהיא עצובה ועייפה , מרגישה ריקנות ופוחדת למות, נקים קבוצת תמיכה, נסיע אותה לטיפולים, ניקח את הילדים שלה, ניתן לה לנוח, נשלח ארוחות, נוציא אותה לבית קפה. כך צריך להיות. אך אם תבוא אשה לאחר לידה ותגיד שהיא עצובה ועייפה ומרגישה ריקנות ופוחדת למות, ננזוף בה ונאמר: "מה קרה לך? כזה תינוק חמוד! ילדים זו שמחה!". הרוחניים שביננו יציעו לה לפתח גישה חיובית כלפי החיים, לנסות מדיטציה טרנסדנטלית או הרפיה. אחרים יציעו תזונה בריאה, פעילות גופנית, זמן פרטי, שינה וכתיבת יומן. את כל ה"תרופות" הללו (שאגב, עשויות להיות טובות ויעילות לכל אשה בריאה) מצאתי בפורומים ואתרים לנשים שלקו בדיכאון לאחר לידה. באחד האתרים אף נתקלתי בשאלה: "האם זו מחלה שעלולה לגרום לאם לפגוע בתינוק?" והתשובה של הרופאה בפורום הייתה: "לא. אין זו מחלה מסוכנת או מסכנת".

דיכאון אחרי לידה (אילוסטרציה: שאטרסטוק)

המחשבות והרגשות שראיתי בפורומים העוסקים בדיכאון, כפי שהובעו ע"י הנשים שחיפשו עזרה, היו דווקא מסוכנות: "לא יכולה יותר" "איפה השמחה שלי" "פחד מוות" "יש מצב לעבור את העולם הזה בשלום?" "מתי החושך ייגמר?" "אני לא מרגישה כלום – הצילו!".  אבל השאלות שהטרידו אותי יותר מכל היו אלה: "האם אנשים עם בעיות נפשיות הולכים לגיהנום?" "אלוקים לא אוהב אותי?" "מה הולך בשמים בגלל הרגשות הקיצוניים שלי?"  "אני כל-כך התביישתי במה שהרגשתי". קולות אלו חושפים את תחושת האשמה והבושה המתלווה למחלה זו.

באתר אחד, של הפסיכולוג אוהד נחום, מצאתי התייחסות לעניין הבושה. נחום הסביר שההימנעות מפנייה לעזרה בשל בושה או חשש מסטיגמה, עלול לקבע דיכאון. אשמה ובושה נוצרים כי יש מישהו שמאשים או גורם לך להתבייש. המישהו הזה – זה אנחנו. זו החברה שמצפה מנשים לנהוג בצורה "מקובלת": לשמוח לאחר לידה, לטפל בתינוק באהבה ואם קשה – "עבדי על עצמך".  אנו מטילים על האשה את האחריות והאשם במצבה. אנו מאשימים אותה בכך שאינה מסוגלת לנהוג כאשה.

אף-אחד לא יגיד לאשה שיש לה סרטן שד, "קחי את עצמך בידיים ועבדי על עצמך". אז למה אנחנו אומרים זאת לאשה שיש לה דיכאון לאחר לידה? דיכאון לאחר לידה הוא מחלה שיש לה גורמים רפואיים הורמונליים לצד גורמים חברתיים ובראשם העדר תמיכה חברתית ולפעמים גורמים אישיותיים דוגמת פרפקציוניזם, הערכה עצמית נמוכה וחרדה. יש טיפול תרופתי נוגד דיכאון, אך זה אינו מוכר לנשים שלא סבלו קודם מדיכאון.

אדם השרוי במצוקה, צריך לבקש עזרה. קשה לבקש. הוסיפו לכך את מס הקלון, את הסטיגמה, את הבושה המלווה אשה הלוקה בדיכאון לאחר לידה ותקבלו חסם אמתי המונע ממנה לבקש עזרה.

המנוחה הירושלמית, פנתה לשירותי הרווחה וביקשה עזרה בבייביסיטר. שירותי הרווחה ענו  שהם לא מספקים שירותי בייביסיטר. מדוע אשה שאין לה בעיות כלכליות תפנה בבקשה כה מוזרה לשירותי הרווחה? פנייתה הייתה זעקתה לעזרה. גם שירותי הרווחה לא שמעו אותה.

אני מכה על חטא ומבקשת סליחה. על חטא שחטאתי לפנייך בקלון. על חטא שהייתי שותפה לתפיסה תרבותית מעוותת. סליחה, שהבטתי בך ולא ראיתי. סליחה שלא הבנתי את המבט התמה, שלא קיימתי את הציווי "וראית לרעך כמוך".

ז'אן קלמאנס, גיבור ה"נפילה" של קאמי, רואה אשה העומדת על גשר מעל נהר ועומדת לקפוץ. הוא לא עוצר בעדה. קול המים והשחפים שמעליהם ממשיכים לרדוף אותו, והופכים לכתב אשמה: "הזעקה ששמעתי כמה שנים קודם לכן מהדהדת על פני הסינה מאחורי גבי, נישאה בנהר אל מימי הלאמאנש, ולא הפסיקה להתגלגל בעולם ולחצות את מרחביו האינסופיים…  כך הבינותי כי תוסיף לחכות לי על פני ימים ונהרות… הקשיבה! האינך שומע את קול השחפים הסמויים? אם הם צווחים באוזנינו, אנה הם קוראים לנו?"

לא נוכל להשיב את שאבד, אך נוכל למנוע אובדן מאחרות. היא קוראת לנו, השחפים, המים והעיניים הכחולות היפיפיות, ננעצות בכולנו ואומרות: "היא כל כך דומה לך" . בואו יחד נמחק את הקלון ונעזור להן. "אני רואה איך היא תיראה בעוד שנים".

.

ד''ר ליאת פרידגוט נצר, האוניברסיטה הפתוחה

** הכותבת הוא מרצה וחוקרת בתחום התרבות והמשפט באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטת בר אילן ובפני הקהל הרחב