» המציאו ז'אנר. גיא עמיר וחנן סביון ב"עספור"

זו כנראה לא הפלטפורמה הראויה ביותר לומר זאת, אך אני לא חסידה גדולה של דיונים על מינים ומגדרים. למען האמת הם עושים לי בחילה. ועם זאת, נראה שאין מנוס מלהידרש לאחד כזה, כשאני מנסה לנבור בליבתה של פצצת הטלוויזיה האטומית שניחתה עלינו לאחרונה, והסתיימה לפני כשבוע, העונה לשם "עספור".

תיזות שונות צפו ועלו במהלך ימי שידורה לגבי המרכיב הסודי שהפך את "עספור" להיסטריה. יש הדבקים בטיעון הייצוג הפריפריאלי כשורש ההצלחה, והמהדרין שבהם מצביעים על הא-תל-אביביות או ה-א-לה-ירושלמיות. יש האוחזים בפשטות האנושית של הדמויות המפוכחות למחצה כמניע העיקרי, ויש המצדדים בסתם כתיבה הומוריסטית וקולעת. אף לא אחד מאלה משכיל לגעת בתופעה הרחבה והמרגשת באמת שהיא בבחינת הברקה מרעננת: נמצא הניסוח המדויק לטלנובלה הגברית.

התגלית של ניוטון

לא בכדי מכונה דמותו המטומטמת להחריד של חנן סביון בסדרה, "ניוטון". הפטנט הטלוויזיוני הגאוני הזה נזקף לזכותו ולזכות שותפו, גיא עמיר (שגילם את "קצר"), צמד יוצרי טלנובלות מנוסה, וכעת הוא מותר לכלל, ולהלן הפיצוח: במקומה של הגיבורה הנשית שעמדה עד כה במרכז המלודרמה (אשר הטלנובלה היא אחת מנגזרותיה), הציבו גבר מיוסר. לצד רגשות אשם וסיבוכים רומנטיים שימו כמה צ’קים שמנים וקרקעות מופקעים. את מלוא המערך הרגשי נקזו לתסביך אב. לבו הכל באלימות ופשע, רצוי של עולם תחתון, ואת הקטליזאטור החשוב מכל, הלא הוא הורמון הדבוקה הגברית, שילפו מן הכדורגל וצקו אל תוך תבנית הטלנובלה, והרי לכם עוד מיתוס שנחרב ומקור לעשרות שנות קלס שהופרך באחת: גם גברים אוהבים טלנובלות.

לומר ש"עספור" היא יותר מזה, יהיה בגדר שטות מוחלטת. הארכיטיפים השולטים בה לא נבדלים במאום מאלה של סרטי הבורקס ורומני המשרתות (סליחה, המשרתים) הנחותים ביותר, להלן סיפור אהבה בין עדתי (ועל כן בין מעמדי) מייגע. העלילה משוננת בזיזים של שיאים, הנעים תמיד סביב איזה ממוצע בינוני מאוד, ואילו הדמויות, על אף הדיאלוגים המלבבים, הן בסך הכל נלעגות ושטוחות, וככל שהן כאלה, אגב, הן אהובות יותר. המעניינת שבדמויות היא, כאמור, החבורה כולה – טריק שיושם לאחרונה ב"מסודרים", ב"הפמליה" ואפילו ב"סקס והעיר הגדולה" – אך ירידה לפרטים האנושיים המרכיבים אותה, מותירה איזה ריק.

מגיע להם פוליצר

ובכל זאת, עמיר וסביון אולי לא הגו את כוח המשיכה או את החשבון הדיפרנציאלי, אך הם בהחלט ראויים להכרה בין-לאומית, ובלי טיפת ציניות, על ניסוי מוצלח בהלחם בין-מיני והמצאת ז’אנר חדש. הניסוי המוצלח שיבהיר לי ולמיליוני נקבות אחרות מה יש בכדורגל, אגב, יהיה ראוי ללא פחות מפרס נובל.

מתוך הבלוג של גלי דקל.