ולא לפחד מהפחד

בחורה עם מחשב נייד

אורנית עצר 

בת 34, נשואה לרפי ואמא לשלושה ילדים. מתנחלת מלידה – היום מתנחלת בפסגות שבבנימין. 

הייתי כלה צעירה ביישוב עמונה כשמחבל חדר לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח ארבעה מבני המשפחה, ההורים דוד ורחל, הבן אברהם והסב יצחק קנר.  זה היה במוצאי חג הפסח תשס"ב ומאז התחלתי לנעול את הקרוואן כשבעלי לא היה בבית. לא עניתי לדפיקות בדלת אם לא ידעתי שמישהו שאני מכירה אמור לבוא. הפחד חלחל עמוק. באותה שנה היו פיגועים רבים ולא פחדתי להסתובב ברחובות בירושלים ולאכול פיצה גם אחרי הפיגוע בסבארו. לא פחדתי גם כשפעם אחת, בביס האחרון של הפיצה, פיצוץ עז הרעיד את העיר ופיגוע תופת נוסף התרחש בכיכר ציון.

המשכתי לבוא למרכז העיר ולנהל את חיי כרגיל מתוך מחשבה שאיני רוצה שהטרור ינצח אותנו. אך הפיגוע בבית משפחת גביש ערער את ביטחוני – מחבל בתוך הבית? עם זה לא הצלחתי להתמודד.

הזמן עבר, המשכתי לנעול, ופיגוע נוסף חיזק את החששות. בי' בתמוז של אותה שנה חדרו מחבלים לבית משפחת שבו באיתמר, רצחו את אם המשפחה רחל ואת שלושת בניה: נריה, צביקה ואבישי. ילדים נוספים נפצעו קשה. יוסף טויטו שהוקפץ למקום עם כיתת הכוננות נהרג בקרב עם המחבלים.

השנים עברו, ילדתי את בני ואת שתי בנותיי, אני כבר לא כלה צעירה לבד. אני נועלת את הבית בשעות הערב כשהולכים לישון, משתדלת לא לנעול בכל רגע משעות היום. מוצ"ש אחד לפני חמש שנים האסמסים הבהבו ברצף מחריד. מחבל רצח את בני משפחת פוגל באיתמר – ההורים אודי ורותי ושלושה מילדיהם יואב, אלעד והדס.

אני בכוונה מפרטת את הפיגועים ואת שמות בני המשפחה שנרצחו. הם לא עוזבים אותי, מהדהדים במוחי מידי ערב, כשאני ניגשת לדלת לנעול אותה. כשאני נכנסת למיטה בחשש וחושבת מה הרגיש הילד כשראה מחבל בביתו, מה הרגישה האמא שנאבקה עם המחבל בתוך ביתה כשילדיה כבר מוטלים ללא רוח חיים? האם ידעה שילדיה נפגעו?

הם לא עוזבים אותי למרות שאני מבקשת תניחו לי! אני חייבת לחיות את חיי בחופשיות ולא לחשוב על מחבלים לפני השינה. זה לא פשוט, אבל אם אנו רוצים לחיות איפה שאנו רוצים בארץ ישראל אין לתת לפחד להשתלט עלינו ואסור לחיות מאחורי מנעולים ותריסים מוגפים. אני הולכת לישון עם תפילה בפי – ריבונו של עולם שמור על ילדיי, על בעלי, עליי – אני עשיתי הכול, עכשיו תורך!

והשבוע שוב. אחר הצהרים הלכתי עם בנותיי לגן השעשועים ולמכולת, לאחר מכן הכנו את ארוחת הערב ואכלנו יחדיו. "היה פיגוע בעתניאל", אמרתי לבעלי. משפחה ממש כמונו אכלה ארוחת ערב בשמחה עם דלת לא נעולה, ממש כמונו. וברגע אחד שמחת הילדים של רגעים אחרונים של יום מוצלח לפני שהולכים לישון – נעלמה לתמיד. יחלוף זמן עד שקולות השמחה יישמעו שוב בבית הזה.

האם עתה אפסיק להסתובב ביישוב אחר הצהרים? האם אנעל את הדלת בכל רגע נתון? אני מקווה שלא.

לאחר ארוחת הערב החלטנו לקפוץ למרכז הקניות שער בנימין עם הבנות, הבן יצא לחוג. כשחזרנו מהקניות נעלנו את הדלת. מאוחר יותר נכנס בני היקר – למה נעול? עד שמצאתי את המפתח ופתחתי… לא עניתי. טרם עיבדתי במוחי את האירועים.

מהדורת החדשות נפתחה עם שמה של דפנה מאיר הי"ד והאירוע קיבל שם ופנים שכמו שאני מכירה את עצמי לא יעזבו אותי במהרה.

בעשר בלילה גיליתי שהדלת פתוחה כי בני היקר לא נעל אותה כשנכנס. הדבר התגלה בעקבות פוסט שקראתי בפייסבוק של אחד משכניי ליישוב, הוא כתב שאשתו בבית עם הילדים עם דלת נעולה ותריסים מוגפים כי ברמאללה שונאים אותנו בדיוק כמו בחברון.

שאלתי את בעלי – היום שונאים אותנו יותר מאתמול? מה השתנה היום? הדלת נעולה בכלל?

שמחתי למצוא אותה פתוחה, כך ידעתי שהפחד לא השתלט עליי הפעם.

שמעתי על משפחות שתרגלו את הילדים לפתוח את החגורות ולהוריד את הראש למטה אם אומרים להם כך במהלך נסיעה. המטרה – למנוע פגיעה במקרה של ירי. התחלחלתי. למה לעורר אצל ילדיי את האופציה שיירו עליהם בדרך? חשבתי, אולי זה רק אני, אבל שאלתי את בעלי – אתה חושב שצריך ללמד אותם לפתוח חגורות ולהוריד את הראש? הוא מיד ענה בלי להתבלבל – מה פתאום?

הטרור הוא אכזר ומכה בנו פעם אחר פעם. אני לא יכולה להציע שלא לנעול את הדלתות בלילה או שלא לפחד. אני מפחדת, אני מודה, אך משתדלת כל פעם עוד קצת להתחזק, עוד קצת לפחד פחות.

לנעול באופן שגרתי אך לא מבוהל. לנעול כמו כולם – לא יותר ולא פחות. לא להגיף את התריסים ולהפסיד את תמונת השקיעה מעל אל בירה. לא לזרוע פחד אצל ילדיי כדי שיידעו שהם יכולים ללכת בשמחה למכולת, לחבר או לחוג מבלי לחשוב על המחבל שאולי יפגוש אותם בדרך. שיידעו שהם יכולים תמיד להיכנס לרכב ולנסוע בשמחה לסבא וסבתא או לקניון. אולי עוד כמה שנים המציאות תגיע אליהם כמו שהגיעה אליי, אך בינתיים חבל להחמיץ את החיים, את החיוך, את הזיק בעיניים. כדי לגור בכל מקום שנרצה בארץ ישראל אנו חייבים לשמור על החופש שלנו. את זה לא ניתן למחבלים לקחת לנו.