השקרים שסיפרו לי על אימהות

יש אימהות שמסוגלות ללדת ו"להמשיך" בחייהן אבל אצלי זה לא היה ככה. הרגשתי שנזרקתי למים העמוקים ואני מפרפרת בהם, רגע לפני טביעה. חודש וחצי לאחר הלידה כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים

תשעה חודשים רציתי בו וחלמתי אותו. תשעה חודשים ליטפתי את הבטן ודיברת אליה. הבטחתי לעובר שלי שאשמור עליו ואהיה האמא הכי טובה בעולם. נכון, למדתי את התאוריה של "אמא טובה דיה" אבל האמנתי שאני אהיה אמא טובה, נקודה. הכי טובה. אחרי הלידה הייתה אופוריה משכרת: עטפו אותי ודאגו לי,  בן זוגי לקח חופש וחלק איתי זמן, חברות טובות הגיעו לבקר ואמא שלי וחמתי עזרו מעל ומעבר. הייתי מוקפת בחום ואהבה. הייתי אלה שיצרה חיים מפרי בטנה.

ואז הגיע הרגע שנשארתי לבד. כלומר לא בדיוק לבד, עם תינוק בן כמה חודשים וכלב. את לבד בבית עם שני הילדים האלה, אחד ביולוגי ואחד מזונב. אני לבד ואני חייבת להתפנות. משימה לא פשוטה מאז גיליתי את נפלאות הטחורים. שהרי, צריך לשבת על האסלה זמן ממושך, לנסות לא לבכות יותר מדי בזמן שהאסלה מתמלא בדם. אבל יש תינוק שלא מוכן להיפרד עכשיו. בטח שלא להיכנס ללול ויש את הכלב, 30 קילו של רגשות אשם והזנחה. אני מוצאת את עצמי יושבת על האסלה ביד אחת תינוק, שמתעקש להישאר על הידיים ומצד שני כלב שמרחרח אותי.

הרגע הזה הוא לא רגע של רחמים או עצב, פשוט עוד רגע של אמא צעירה. יש אימהות שמסוגלות ללדת ו"להמשיך" בחייהן אבל אצלי זה לא היה ככה. הרגשתי שנזרקתי למים העמוקים ואני מפרפרת בהם, רגע לפני טביעה. חודש וחצי לאחר הלידה כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים. כיוון שהנקתי הצטרף אלי למסע בני בכורי.  חזרתי ללימודים עוד לפני שהייתי מסוגלת לשבת על כיסא בלי מאה כריות.

לימור גברעם

בזמן ההיריון נשים מגלות שהגוף הופך להפקר ואין לנו שליטה בגופנו. השיער הנפלא שהיה בהריון נושר בכמויות שיכבדו מפעל לפיאות, רצפת האגן מתמוטטת לה, מאבדים שליטה על פיפי וקורה לא מעט שבורח. שלא לדבר על הנפיחות הנפלאות שבורחות ברגעים הכי מביכים. אנחנו  מפסיקות לספור את האנשים שראו לנו את החזה בזמן שנאלצנו להניק בפומבי.

התינוק שבילה תשעה חודשים ברחם, מתוכם לפחות שמונה על הסרעפת ,מרגיש עכשיו שהגוף שלך הוא מגרש המשחקים שלו. אנחנו ג'ימבורי אחד גדול ורופס. הגוף הולך מתנפח, קורס ואמור לחזור לעצמו ומהר. אנשים ידאגו להתעניין בתינוק ובהתקדמות שלו ומעטים ישאלו "מה שלום הנפש שלך?". אולי רק ישאלו איך "נפתרת" מהבטן.

לימור גברעם חדר

בשנה האחרונה, ללימודי אמנות סטודנטים, חייבים להתעלות על עצמם ולייצר כמה שיותר אבל מה לעשות שבזמן שכולם סביבי יוצרים אמנות אני עסוקה בלייצר חלב? בלחשב זמני האכלה ושינה. כשחברי לספסל הלימודים עסקו בציור הבא שלהם אני התעסקתי בחיסון הבא.

בכל התהליך הזה הרגשתי איך אני מתמסמסת הולכת ונעלמת לדימוי בנאלי של עקרת בית כושלת. הסביבה המשיכה לשאול שאלות. "מתי תחזרי לעבוד?", "מתי תחזרי ליצור?", "מתי תכניסי אותו לגן?", "עד מתי תשנו איתו באותה המיטה?", "חיסנת?", "את מחתלת בבד?", "הוא גם טבעוני כמוך?", "עד מתי תניקי?" ו-"עד מתי עד מתי?"

אז נכנסתי לקונפליקט ועוד אחד ועוד אחד. מצד אחד, תמיד רציתי להיות אמא וזכיתי ללדת ילד מדהים. אני מוקפת באנשים טובים ואהובים שעוזרים לי, הבן זוג שלי תומך והתגלה כאבא למופת. אז מדוע אני מרגישה כך? כמו שהתגשם חלום אך בגללו חלומות האחרים נזרקו הצידה. אז התעקשתי על הקמת התערוכה, וניסיתי ליצור אמנות, אך הייתי בחוסר אנרגיה , בחוסר יצירתיות עד שנפל לי האסימון: אני בדיכאון. אני? דיכאון?

מיטה של לימור גברעם

נתקלתי במשפטים הבאים: מצב רוח ירוד או עצבות במשך רוב שעות היום, אובדן עניין או הנאה מדברים שבעבר היו מהנים, חוסר תיאבון או אכילת יתר כמעט כל יום, קושי להירדם, נדודי שינה או שינה מוגזמת כמעט כל יום, תחושת אי-שקט ומתח או להיפך – אִטיות יתר כמעט כל יום. עוד קראתי שעייפות יתר או חוסר מרץ כמעט כל יום,  תחושת הערכה עצמית נמוכה או רגשות אשם, קושי בריכוז או בקבלת החלטות, אפילו פשוטות, מחשבות חוזרות על מוות או על פגיעה עצמית, תחושה של ”אין מוצא“ והיעדר תקווה, בכי ללא הפסקה, עצבנות, כעס וזעם, חוסר עניין ביחסי מין.

סימנתי ווי ליד כל אחד מהתסמינים.

ידעתי ש50% -70% מהנשים חוות דכדוך אחרי הלידה וש-15% מהנשים חוות דיכאון אחרי לידה אבל לא חשבתי שאני אחת מהן. שאני מחפשת ומשתוקקת רק לקצת חופש מהטיפול בתינוק  ושונאת את עצמי על זה. שאני נהית יותר ויותר "רעה" לאחים שלי ולהורים שלי שרק רוצים לעזור, שכל יציאה מהבית נהפכה לחרדה קיומית. שאני בהאשמה עצמית אין סופית כי מרגישה לא מספיק טובה.

ובכל זאת בעוד ימים ספורים נפתחת תערוכה שלי – תערוכה המתעדת הכל . אני מנסה דרכה לדבר לנשים שמרגישות כמוני, לומר להן שזה הסדר, והן בסדר. שבתהליך האימהות יש מנעד רחב של רגשות וקשיים ושהחברה עדיין משתיקה את החלקים ה"מכוערים" והקשים ולכן בחרתי להחשף ולתעד. גם את ה"לא יפה" , את הקושי, הבדידות, את שינויי הגוף והנפש ובעיקר, את מסך השתיקה. 

ב-27.7 תפתח תערוכת הבוגרים לתואר ראשון באמנות של הפקולטה לאמנויות – המדרשה. במסגרת התערוכה לימור תציג את תערוכת היחיד שלה.

** הכותבת היא לימור גברעם, צלמת ואמא שחושפת את תחושותיה בכנות נדירה