השעון הביולוגי של איילת ושלי לא מתקתק

"בישראל 2018, כמעט מביך עד כמה לאף אחד לא אכפת איך אנחנו חיות. הגבה היחידה שאולי עוד מורמת היא רק בגלל שבחרנו לא להביא ילדים". שולמית דוידוביץ יוצאת עם ספר חדש "הכול מתחיל בבית" ומעניקה לנו הצצה לתוך ביתה

מאת: שולמית דוידוביץ'

"בית ושני חתולים", כך מגדיר חמי רודנר את סוד הדברים הפשוטים, או בגרסה המלאה (והיפה): "סוד הדברים הפשוטים, כל עוד אנחנו חיים, בית ושני חתולים." בפעם האחרונה שבדקתי, אני עונה על כל הקריטריונים, אם כי כל מי שחלק את חייו עם חתול יודע ששום דבר בהם לא באמת פשוט. והמילה "בית" סבוכה עוד יותר.

כדי לנסות לתפוס קצה חוט בפקעת המלופפת הזו, שאין לדעת איפה היא מסתיימת ואיפה היא מתחילה, יצאנו לפני כמה שנים, איילת בת הזוג שלי ואני, לטיולי שורשים. לה יש שורשים עמוקים, שמתחפרים ארבעה-עשר דורות באדמת ירושלים, ואם חופרים עוד קצת מגיעים ממש עד גירוש ספרד. למסע השורשים שלה נסענו לכפר קטן, במרחק שעות נסיעה מערבה מברצלונה, שממנו יצאו אבות-אבותיה לפני למעלה מחמש-מאות שנה בדרכם הארוכה לירושלים. בערפילי בוקר קפוא עמדנו על אחת הגבעות שמשקיפות על הכפר, וכשהקראנו "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", מילות הכמיהה הנושנות של יהודה הלוי, הרוח הקרה המצליפה – או אולי משהו אחר – העלתה דמעות בעינינו.

שלומית דוידוביץ צילום: אלבום פרט

השורשים שלי קצרים יותר. כדי למצוא אותם היינו צריכות לנסוע לליטא. באחת השכונות של העיר קובנה שבה נולדתי, עמדנו מול בית אבן אפור מוקף גדר, וניסינו לדמיין את בית העץ שאמא שלי סיפרה עליו, את עצי הדובדבן ואת הבאר בחצר. הורי עלו לארץ כשהייתי צעירה מאוד, כך שלא נותר בי שום זיכרון לחבר אל הסיפור. רק תחושת אי נוחות עמומה שהציקה לי כל משך הטיול.

לאה גולדברג, ילידת קובנה אף היא, תיארה ברומן "והוא האור" את ריח היערות של ליטא – "ריח טחב, אזוב וכבול וניחוחו הרחוק של האורן; ריח שלכת רטובה של תדהר אדום-העלים והאלון הזהוב." כיום ליטא היא ארץ יפה, מסבירת פנים, שעדיין מכוסה ביערות שבהם מתנשאים עצי לבנה דקיקים, גבוהי צמרות, וירוק שמרכך את העיניים. ובכל יער יפה כזה – נסתר מן העין אך מקריש את הלב בנוכחות מוחשית וקרה – נמצא בור. בזמן מלחמת העולם השנייה לא הוקמו בשטחי ליטא מחנות ריכוז. את היהודים אספו בפאתי הכפרים והעיירות, וירו, רוצצו וקברו אותם שם בין העצים. שבעים וחמש שנים אחרי, שתיקת היערות עוד מדברת.

לאה גולדברג היא רק אחד הנפילים שהחדירו בי את האהבה למילים, אף שלתואר ראשון למדתי דווקא פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. טוב, זה לא הלך ממש טוב. למעשה, שום דבר שניסיתי לעשות לא הלך ממש טוב, כי תמיד המילים קראו לי חזרה. היום, כשאני כותבת או עורכת, אני נמצאת בבית. באופן מילולי – מול המחשב בחדר העבודה שלי, אבל לא רק. כי בשבילי המילים עצמן הן הבית, אם כי האמירה הזאת טומנת בתוכה גם סתירה. דווקא על גבי המילים, הפלגתי תמיד רחוק אל עולמות אחרים, מהפעם הראשונה שהרמתי ספר ליד כקוראת, ובכל תהפוכות האבולוציה מאז, ככותבת וכעורכת.

רק אחרי הרבה שנים, שמתי לב שבעצם בחרתי לי עיסוק שאינו כה חופשי כמו שהוא נראה. בעולם שגבולותיו גמישים ודיפוזיים יש הרבה מאוד משלחי יד שאפשר להעתיק למקומות אחרים. אי אפשר לעשות רילוקיישן לשפה. העברית, כך נראה, קושרת אותי ואת איילת לארץ הזאת, לתמיד.

עטיפת ספר הכל מתחיל בבית צילום יחצ

איילת ואני חיות יחד עשרים וחמש שנים, כמעט. גם משהו שנשמע כה גדול נפרט בסופו של דבר לרצף של פרטים קטנים ויומיומיים. הטיולים שטיילנו, הבתים שבהם גרנו, השנים שהיא למדה לדוקטורט בתרפיה במוזיקה, השנים שאני כתבתי. והרבה הרבה ארוחות ערב משותפות. כי בעידן שבו לכל אחד יש הפרעת אכילה כזו או אחרת, זאת ההפרעה הקטנה שלי: בכל יום אנחנו חייבות לאכול ארוחת ערב ביחד. גם זה בית.

כל הזוויות השונות האלה של בית שמשתברות בתוכי, התגלגלו, חלחלו ומצאו דרכים נסתרות אל הדנ"א של הספר "הכול מתחיל בבית". בין שאר הדברים, המסע המשותף שעושות שתי הגיבורות הוא גם מסע של התקרבות וחיבור זו אל זו, כי בית הוא מרחב רגשי לא פחות ממרחב פיזי. וכמו הגבולות של הבית, גם הגבולות של נטייה מינית נוטים להיטשטש ולזלוג על פני ספקטרום רחב. היום יותר מאי פעם זה גם קל ומקובל.

בישראל 2018, כמעט מביך עד כמה לאף אחד לא אכפת איך אנחנו חיות. הגבה היחידה שאולי עוד מורמת היא רק בגלל שבחרנו לא להביא ילדים. במקרים כאלה אני מנסה להסביר שילדים הם בסופו של דבר רק עוד בחירה אחת בין אינסוף בחירות אחרות, קטנות וגדולות, שמנווטות את חיינו. אם כי בתחושה שלי, הבחירה המסוימת הזאת הייתה בשבילנו משהו סביל. אפשר לומר שזה כמעט יצא ככה. תמיד "איימו" עלינו שיום אחד נשמע את השעון הביולוגי מתקתק, ואז נתעורר עם חשק בלתי נשלט לילדים משלנו. השנים עברו, והשעון תקתק, ותקתק (ותקתק), אבל איכשהו אף פעם לא שמענו את קריאת ההשכמה שלו. פשוט, מעולם לא עלה בנו הצורך. תמיד הרגשנו שהבית שלנו כבר שלם.

** הכותבת, שולמית דוידוביץ', עורכת בהוצאת מודן, חיה עם בת זוג ושני חתולים, וספרה הראשון "הכול מתחיל בבית" מספר על תמרה שיוצאת בעקבות אמא שלה שנעלמה במפתיע, כמעט מבלי להותיר רמזים. החיפוש מטלטל את עולמה ומוליך אותה למסע על הרכבת הטרנס-סיבירית ולתוך עבר משפחתי שמעולם לא דובר.