Saloona

אז הייתה לנו פגישה ראשונה עם המארגנים של המסע- אריק ברא"ז וסוזי בן עדי – אורדו. פגשתי שני אנשים באמת מאוד נחמדים. קורנים מאופטימיות, התלהבות ורצון אמיתי לעשות שינוי (על זה אספר בפעם הבאה).

אלמנט התחרותיות

הם סיפרו לי קצת על המסלול: ניווטים, נסיעה בשטח- עם ג’יפים כמובן, ושינה באוהלים. קבוצת נשים מישראל, עשרה ימים, בנופיה עוצרי הנשימה של נפאל, ללא עזרת גברים, מה שנקרא- "גאווית ישראלית". עד כאן באמת לא משהו אחר משציפיתי, אבל אז הוא סיפר שלמעשה לא מדובר בסתם מסע ג’יפים אלא- בתחרות. כל קבוצת הנשים, משהו כמו 35, מתחלקת לקבוצות על פי הרכב שהן נוסעות בו, ואז מתחרות זו בזו על המקום הראשון. אם כן, לאט לאט חלחלו אצלי המילים, הרעיון הוא להוציא קבוצת נשים, כאלו שסביר שעברו את גיל שלושים, חוו איזה דבר או שנים בחיים, רגילות לקרם לחות, לשלט המזגן, לטלפונים ניידים, לניהול הבית ופקודות לילדים, שאין להן ניסיון בדך כלל בחיים בשטח, לערבות נפאל, ואז עוד להוסיף את אלמנט התחרותיות.

אני בפנים, חלק מהקבוצה

באותו רגע שמעתי חריקה קלה. אחרי שהבנתי שאף אחד אחר לא, ציינתי לעצמי שהמערכת ההורמונאלית המסועפת והמורכבת שהופכת אותי למי שאני, התחילה לצאת מאיזון. מה פתאום תחרות? לא זוכרת שנרשמתי להישרדות. תככים? קומבינות? ובריתות? אפילו לרוקדים עם כוכבים אני לא מוכנה ללכת.

"לא מדובר בתחרות מי תגיע למקום הראשון", קטע את ההזיה שלי קולו של אריק, "אלא יותר של ספיריט, קבוצתיות, מנהיגות ועזרה הדדית, אבל את לא חייבת להיות חלק מהתחרות אם את לא רוצה, את תמיד יכולה להיות משקיפה ולשבת באוטו הפיקוד, של ההפקה". נו באמת. נראה לו שאוציא עצמי מהקבוצה? כבר החלטתי שאני נוסעת והולכת לעבור חוויה, אז עכשיו לשבת מבחוץ? אין סיכוי, אני בפנים. חלק מהקבוצה. רוצה לקפוץ בג’יפ כמו כולן ולשבור ציפורניים בהחלפת הגלגל. באותם רגעים נזכרתי איך לפני מאות שנים, יש שיאמרו גלגול אחר, בתקופה שלא היו לי ילדים ולא הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי, הייתי הרפתקנית באמת. בלי לק בציפורניים ותיק איפור, בלי חיוג מקוצר לספר ונעלי פראדה, אלא נעלי שטח גבוהות, ג’ינסים גזורים וסכין קומנדו בין השיניים. לא, באמת. בשנות העשרים השתתפתי בהרפתקאות שיכולות להספיק לחיים שלמים. קפצתי ממטוסים ושחיתי עם כרישים, זחלתי במערות צרות ללא פתח יציאה ודהרתי במכוניות מרוץ. עד גיל 28 כבר הספקתי לסמן וי על רוב סוגי ההרפתקאות שבחורה יכולה לדמיין. הייתי מכורה לאדרנלין וחיפשתי הרפתקאות. ואז התחתנתי. חיי הנוחות, העבודה, ושני הילדים שבאו ברצף, הרחיקו אותי מאותה בחורה שלא צריכה תירוץ לקפוץ מהגג. עכשיו הגיעה העת לאחריות.

עוד יש על מה לעבוד

ובכן, הנה הרגע שלך, אמרתי לעצמי, יש לך הזדמנות להוציא מתוך ארגז החוויות המאובק שלך את הכלים שיעזרו לך לקחת את ההרפתקה הזאת בקלות ואפילו לנצח בתחרות. האמת, קטן עליי. "אני בפנים", אמרתי בקול בוטח, "אחת מכולן. מה פתאום אוטו הפיקוד?!".

"נהדר", אמר אריק ועיניו נוצצות, "כי את החלק הכי טוב שמרתי לסוף. ערב אחד תגיעו לבתים של המקומיים, תתארחו אצלם ואפילו תשנו אצלם בבית!".

אוקי… מה, ממש, כאילו.. אצלם? בבתים שלהם? לא על סדיני מלון מעומלנים ובקבוקונים קטנים באמבטיה?

טוב, יש לי עוד על מה לעבוד. מזל שהנסיעה היא רק באוקטובר.

צילום תמונה: צוות xtrip

מתוך הבלוג של אפרת רייטן

תגובות