הקונפליקט הסודי מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע הישראלית

בשנת 2017 רק 28 במאיות יצאו עם סרט חדש לעומת 224 (!) גברים. מה עומד מאחורי העובדה העגומה הזאת ולמה אין יותר נשים במאיות בארץ?

לפני כחצי שנה, אני ושותפתי לכתיבת תסריט קומי על נשים חרדיות, יעל קיים, התחלנו דיאלוג עם אחד המפיקים המובילים בתעשיית הקולנוע. היינו אז עם רעיון ביד ובערך, רבע מלה כתובה. אחרי גישושים, אותו מפיק, הסכים להשקיע בכתיבה שלנו סכום די מכובד. בתום מספר פגישות, התחיל להתגבש חוזה. אבל אז צץ התנאי הבא, תנאי שהביך אותנו עד מאוד ובגינו התפרקה החבילה והחוזה מעולם לא יצא לפועל.

אותו מפיק דרש מעורבות בתוכן וביקש על הדרך, להכניס לסרט, קטעים ארוטיים. זה לא תאם לסיפור שרצינו לספר, ״מדובר בנשים חרדיות״ ניסנו אז בתמימותנו לשכנע, ״ואנחנו רוצות שהסרט יהיה דו סקטוריאלי ושגם אנשים דתיים יוכלו לצחוק על עצמם וליהנות״… ״בלי זה, זה לא יעבוד״ הוא אמר ורמז, שאפשר פשוט להחליט שזה יהיה שם. אנחנו כאמור, אחרי מחשבה, אמרנו ״תודה, אבל לא תודה״ והמשכנו הלאה. העדפנו להיות ״עניות״ בחומר אבל ״עשירות״ באידאלים ולשמחתנו, קיבלנו לבסוף, מפיקות מדהימות ומענק פיתוח תסריט, מהמיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים.

בין העולמות צלום יחצ סרט

אני נזכרת בסיפור האמיתי הזה, שהתרחש במאה 21, חרף כל המאבקים הפמיניסטיים האפשריים ולא יכולה יותר להמשיך ולהתעלם מכך, שהרבה מאוד גברים בתחום שלי, מתעניינים פחות במהות ויותר באיכות אסתטית. למה הכוונה? שימו לב, איזה סרטים אהבו עשרות מבקרי הקולנוע הגברים בארץ, לעומת איזה סרטים אהבו מבקרות הקולנוע (הבודדות) שפועלות בשדה? לאיזה כוכבות קולנוע מריעים המבקרים גברים ולמי מריעות המבקרות נשים…? מאיזה סרטים בוחרים המבקרים להתעלם, בעוד המבקרות משבחות (סרטים משנת 2017 של במאיות, כמו ״בין העולמות״, ״הפורצת״  ואפילו ״עניינים אישיים״ זכו להתייחסות רצינית בעיקר מקאדר המבקרות) כך או כך, אין ספק שאם המודעות שלכם תעלה, תופתעו.

לשמחתי, הדברים המובאים כאן, בראשית דברי, אינם יותר בגדר ספקולציות או תחושות בטן, השמורות לדיונים פנים תעשייתיים. בתחילת השנה האזרחית, פורסמו ב״פוליטקלי קוראת״ נתונים עובדתיים שאספה בקפדנות רבה, עמיתתי המוערכת, ליאור אלפנט, והציגו תמונת מציאות עגומה עד מדכדכת.

por3_634

רק כעשירת מהסרטים שהוצגו בשנת 2017, בוימו על ידי נשים, ליתר דיוק, בשנת 2017 רק 28 במאיות יצאו עם סרט חדש לעומת 224 (!) גברים. בחזית התסריטאים, המצב לא שונה. רק 20 נשים פרסמו תסריטים לעומת 200 (!) גברים (תצמידו את זה לנתוני פערי השכר ובכלל תזדעקו). ועכשיו, כדאי גם, סופסוף, להגיד את זה.

לנו כנשים יוצרות, יש קונפליקט פנימי גדול כחלק מתעשיית הקולנוע בישראל (ועם פרסום הנתונים שנחשפו אמש, על האחוזון המגוחך של העסקת נשים בתחום, מאחורי המסך ועל המסך, הגיע הזמן להסתכל על השמיים האלה, שמבטיחים לנו תמיד שהם הגבול. גבול שגברים, משום מה, מגיעים אליו יותר בקלות).

מצד אחד, יש את כוח היצירה עצמה. במרחב הזה של כשרון, כושר ביטוי, העזה, אסתטיקה, פואטיקה, בחירות וכו׳, אנחנו רוצות שיתעלמו מהמגדר שלנו, ויגדירו שהיצירה שלנו טובה בלי תלות במגדר ובלי ״הנחות״. כלומר, שהיצירה שלנו תעמוד ותדבר בפני עצמה, כי היא טובה, בלי קשר לזהותנו המגדרית. טובה מעצם העובדה האובייקטיבית, שאנחנו יוצרות/חוקרות/מבקרות טובות. מצד שני כשמתפרסמים הנתונים שפרסמה אלפנט, אנחנו לא יכולות להישאר אדישות לנתונים המגדריים, כי אם היצירה עומדת בפני עצמה, הנתונים מעידים שנשים (חס וחלילה!) הן לכאורה, פחות מוכשרות, אחרת איך מסבירים את זה?

ענייניים אישיים צילום יחצ

בכל מה שקשור לייצוגן של נשים על המסך, מתעורר אצל מרביתנו שוב, אותו קונפליקט. מצד אחד נשים הן לא ייצוג ה״אחר״ בקולנוע. ה״אחר״ הקולנועי מזוהה יותר עם ערבים ישראלים, הקהילה הלהטב״ית, חרדים ודתיים. אבל כשמגיעים לנתונים ומגלים שמתוך 244 ייצוגים של דמויות ראשיות בסרטים, בשנת 2017, ישנן רק 66 נשים, אנחנו מרגישות ״אחרות״ או יותר נכון שקופות. ולא מבינות שוב, מה קורה פה? לגברים יש יותר מה לספר? הם יותר מעניינים? למה? ואיך זה בכלל יכול להיות?

ואגב, כשאנחנו כנשים, כותבות דמויות של גברים, אנחנו נזהרות שבעתיים. תחשבו כמה ערום גברי שנכתב על ידי נשים, ראיתם בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות? ולעומת זאת, כמה ערום נשי, שנכתב על ידי גברים, ראיתם? ואם תקליקו בגוגל "ערום נשי בסרטי נשים" התוצאה בכלל, תדהים אתכם.

גברים מרשים לעצמם לכתוב על ״הריון״, ״לידה״ ו״אמהות״ תחומים נשיים מובהקים ואילו נשים לעומתם, פחות מרבות לספר על ״אוננות גברית״ ״חוסר זיקפה״ או יחסים בין גברים. גברים יעדיפו לפקס איברים נשיים במונחים אסתטיים, בהגדרת יחסי אישות בסרטיהם, מאשר איברים גבריים. כשאלפנט מפרסמת נתונים על ייצוגים בפוסטרים, למשל, אי אפשר להתעלם מהשאלה למה הפוסטרים מנסים למכור לגברים ״חתיכות״ יותר מאשר לנו, הנשים, ״חתיכים״? הרי בסופו של דבר תמונות של חתיכות מדברות יותר לגברים ופחות לנו, האם המסר הוא, שטעמו של הקהל הגברי קובע?.

mevakrim_634

גברים לרוב, מלהקים יפות, נמשכים ליופי, מאדירים יופי ואולי חלקם אף סוגדים לו אבל לעיתים, הם מעוותים את המוסר הציבורי. כי ערטול פיזי של אישה, לצורכי ״בידור״ ו״הנאה״, איננו הפיכת היופי לנשגב אלא הנמכת האידאל שלו והפיכתו ממורכב למופשט, כלומר, הפיכתו מאמנותי, למסחרי ואף לתעשייתי. ומה עם ערכים ואידאלים כמו יופי פנימי, צניעות, אותנטית ופשטות?

כמה שמנות או מכוערות, ראיתם לאחרונה? ובאיזה סרטים? וכמה נשים, סתם, פשוט חמודות ולא יפות, פגשתם על המסך? אין ספק שאם תשחזרו תגלו שאת הנשים הפחות מצועצעות פגשתם לרוב, בסרטי נשים, בניגוד למרבית סרטי הגברים, שממשיכים לטפח פנטזיות שהתקבעו בתודעה הציבורית לאידאל היופי.

מרלין וניג

האם יש מקום להשמיע צעקה אילמת? האם יש בדיונים האלו אלמנטים שמזינים את השיפוטיות הגברית ביחס לתודעה המשתנה של העולם כלפי נשים? העולם מובנה בשפה סטריאוטיפית ולכן הבורות, ממשיכה לפרוח בערוגות החברתיות. האילוף החברתי וההתניות, הן אלו שגורמים לנו לישר קו.

אבל השינוי נותן אותותיו, ויכול להתחיל מהפרטים. הגדלת המודעות, הנכחת נשים, הסרת חסמים, פרגון לנשים במגוון קשת היצירה, המחקר והביקורת, וכמובן, אם גברים יתחילו ליישר מבט לנשים לצדן במיטה ולגחך, נוכח נשים מעורטלות באופן מלאכותי, לא מנומק תסריטאית ולעיתים אף משפיל, נשים שנדחפות עם השדיים והרגליים, לכל פינות התודעה הגברית שלהם ומרגישות פופולריות והצלחה מדומה, רק בשל תרועת הגברים ההמונית ביציעה.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי