» נהנית להוריד שורות מהטקסט. נעמי פרומוביץ-פנקס ב"סנטוריום"

"בית המרפא שלפנינו, אשר מיקומו אינו מופיע במפות המחוז, מאכלס את אלה אשר מחלתם צמצמה את חייהם", כתב על ההצגה הבמאי והכותב עופר עמרם. "למתבונן מקרוב, בין אם בהסכמה ובין אם מבעד לוילון, יתגלה כי שגרת המוסד לא השתנתה מעולם: הימים מוקדשים לטיפולים, הערבים ל’תוכנית אמנותית מתחלפת’, והלילות, להרהורים".

"סנטוריום" היא הצגת תיאטרון פיזי ללא מילים המספרת את סיפורו הקסום וההזוי של בית מרפא חסר זמן ומקום. האחיות הרופאים והחולים אשר באו להבריא בו, מתקשרים ומספרים את סיפורם האישי בריקוד, במבט, בדינאמיקה של הגוף. ברקע מוצבת תפאורה מינימאליסטית: וילונות לבנים וגדולים המתארים את המקום עצמו, מיטות על גלגלים, אביזרי רפואה. אבל כל ההצגה מתרחשת ללא מילים, וכאן הייחוד שלה.

עופר עמרם, הבמאי, הגה את הרעיון, עיצב את התלבושות וביים את השחקנים. את הסצנות המדויקות מלווה מוזיקה בסגנונות שונים, כולל השיר "שינה", מאת מארק סטרנד, שתרגם עוזי וייל.

עומס מילים מחטיא את המטרה

הטקסטים הויזואליים נעים בין סצנות נטורליסטיות כמעט, של בדיקת הרופא את החולה, של ניתוח מדומה, של תוכנית בידורית לחולים הכוללת צפייה בשקופיות, של מסיבה שעורכים חברי המקום, ועד כאלה הנדמות סוריאליסטיות, כמו זו ובה אשה מבוגרת שמגיעה לבית המרפא, מסרבת להיפרד מבובתה. העבודה של עמרם עם השחקנים נבעה דווקא מתוך אי המלל ומתוך השתיקות.

"עבודה על הצגה ללא מילים תמיד מרתקת אותי", מספרת על התהליך הארוך השחקנית נעמי פרומוביץ’ פנקס ("טירונות", "כוונות טובות", וחלק מאנסבל תיאטרון הרצליה), שמשחקת בהצגה את האחות הבכירה בבית המרפא, זאת שדורשת שהמקום יתקתק כמו שעון, שלא יהיו טעויות, ושסובלת לעיתים מבעיות אישיות, לא פחות מהחולים שלה. "אני מהשחקנים שתמיד נהנים להוריד שורות מהטקסט, כי תמיד נראה לי שעומס של מילים מחטיא את המטרה. בהצגה הזאת אני חושבת שהחיבור הרגשי של השחקנים לתפקיד היה גדול יותר, אולי כי אין לאן לברוח. אין מילים. יש רק הבעות, תנועות ודיבור מתומצת שאי אפשר לקרוא לו בשם. זאת לא פנטומימה. זה משחק לכל דבר. רק בשתיקה".

הרצוי והמצוי בתוך בית החולים

"סנטריום" מציג סיטואציה בה גם החולים וגם הרופאים מתקשים להישאר שפויים בעולם, וכל צופה יכול לתת לה פרשנות שונה. לחולים יש אינטרסים, מאוויים וחלומות, ואילו לרופאים היגיון פנימי משלהם, שלא תמיד תואם את הנאמנות למקצוע. סצנה נהדרת בה לירית בלבן ("הבורר") נתפסת בזמן העבודה כאחות בסנטריום, בעודה רוקדת על שולחן ומתחברת לנשיותה במחשבה שאיש לא מסתכל, מדגימה את הרצוי והמצוי שבתוך בית החולים הזה. את מה שנמצא על פני השטח, ואת מה שניתן לברר רק בדרך השתיקה.

סנטריום. במאי: עופר עמרם. מציג בתיאטראות הפרינג’. שחקנים: לירית בלבן, דוידי הופמן, בהט קלצ’י, נעמי פרומוביץ’ פנקס, גליה צור, אייל רוזלס.

מתוך הבלוג של שרי שביט.