"נו, הוא כבר מדבר?" – אחת השאלות הנפוצות ביותר שהורים צעירים נשאלים על הנסיך הקטן שנולד, ולא בכדי. דיבור הוא פעולה שאנחנו לומדים לעשות בשלב מוקדם מאוד בחיינו, ולאורך שנות הילדות אנחנו מחדדים בהתמדה את היכולת שלנו להעביר מסרים כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים.
אבל כפי שמזכירים לנו האבנים המתגלגלות האלמותיות, "לא תמיד תוכלו לקבל את מה שאתם רוצים, אבל אם תנסו לפעמים תגלו שתקבלו את מה שאתם צריכים". אבל איך? כדי להשיג את מה שאנחנו באמת צריכים, לא די לדבר. צריך לתקשר. ותקשורת טובה היא שילוב בין דיבור לבין הקשבה. לא שמיעה, חשוב להבהיר, אלא הקשבה – תשומת לב, ניתוח מעמיק של הצלילים ושל הקולות שיש סביבכם, והבנה של הדברים שנאמרים גם בין השורות.
אז כולנו יודעים לדבר, אבל למרבה הצער לא תמיד יודעים להקשיב, וכך מתחילות בעיות התקשורת בינינו לבין העולם. "ההורים מלמדים אותנו לדבר, אבל לא תמיד מלמדים אותנו להקשיב", אומר הפסיכולוג נדב הריס ממכבי שירותי בריאות, ומציג כמה כללים שיהפכו את התקשורת שלנו לטובה יותר.
תקשורת עם מבוגרים: נסו לזהות את המסר הסמוי
עם השנים אנחנו מצטיידים בעוד ועוד חומות הגנה, שכפ"צים ומסיכות אל מול הסביבה. כך התקשורת ביננו הופכת למאתגרת יותר ויותר, שהרי מה שנאמר לא מבטא בהכרח את מה שעומד מאחוריו, בעיקר בזמן של כעס, עצב, מצוקה או פחד.
האתגר הופך לקשה במיוחד כששני הצדדים של שיח נקלעים להצפה רגשית וכל אחד עסוק בלהציל את עצמו, וכך יכולת ההקשבה ההדדית נחבלת קשות. אבל לא רק היא. גם לדיבור רגשי יש השפעה עוצמתית על הצד השני, לטוב ולרע: דיבור חם יגרום להתקרבות, ודיבור קר יחריף את המרחק.
במקרה כזה, ממליץ הריס להתמקד במסר התת-קרקעי שעובר אלינו מהצד השני, שהרי הוא העניין עצמו, ואליו אנחנו צריכות להגיב. כך, למשל, אדם שמרגיש אשמה נוטה הרבה פעמים להאשים את הסביבה, וברגע שנבין את זה – נוכל באמת להיות שם בשבילו, במקום להיכנס לעמדת מתקפה נגדית ולהתרכז בעצמנו.
רק אדם שיודע להיות קשוב אל עצמו יוכל באמת להקשיב לאחר. אם אנחנו מרגישות מותקפות – חשוב שנדע לזהות את זה, ולהבין שכל תגובה שלנו תנציח את הפער בין הדיבור החיצוני לבין ההתרחשות האמיתית שמבעבעת מתחת לפני השטח.
אז מה לעשות כשהשיח מתלהט? בררו עם עצמכן בזמן אמת מה אתן מרגישות, נסו להבין מה הצד השני מרגיש, ותיווכחו לדעת שהדרך להתקרבות מחודשת מתקצרת פלאים.
תקשורת עם מתבגרים: חתרו לרגיעה ותנו להם להשמיע
סוויט סיקסטין – יש דבר כזה?! טינאייג'רס חשופים לשינויים הורמונליים ולתהליכי הבשלה שעובר המוח, והם מוצאים את עצמם הרבה פעמים פגיעים, סוערים ותוקפניים. הטעות שלנו, ההורים, היא פרשנות תמידית של הרובד הגלוי של השיח – "הוא מזלזל בי, הוא מתחצף אלי, הוא לא מקשיב" וכו'.
אבל כפי שמסביר הריס, מתבגר שמרים את הקול או מדבר באופן בוטה הוא אדם במצוקה. אם תראו את זה כל הזמן לנגד עיניכן יהיה לכן הרבה יותר פשוט להיות שם בשבילו ולעזור לו לחלץ את עצמו משם. איך? תקשורת בריאה עם מתבגר צריכה להתמקד ברובד הסמוי מן העין: מה הילד באמת רוצה? מה הוא באמת מרגיש? מה הוא באמת בא לומר לי, ומה אני יכולה לעשות למענו?
אם השיחה הופכת לסוערת במיוחד – חילופי הדברים יהיו עקרים, והמסר ממילא לא יעבור. במקרה כזה, בקשו להמשיך את השיחה מאוחר יותר אחרי שיירגעו הרוחות, תוך שאתן מדגישות שחשוב לכן לשמוע אותו, רק לא בצעקות. אולי קשה להאמין, אבל זה יעבוד. ככה עובד מוח של מתבגר – הוא נכנס לסערות מהר מאוד, אבל גם יודע להירגע מהר. וכשהוא נרגע, ממש יש עם מי לדבר, במיחד אם הוא מרגיש שדבריו מקבלים מקום וכבוד אצל השומע.
זכרו, ברגע שאנחנו מרגישות מצוקה אל מול המתבגר, אנחנו מתערבבות רגשית, והופכות להיות קצת ילדות בעצמנו. חשוב להקפיד להישאר על משבצת המבוגרת האחראית, לא להיענות ל"הזמנה" של המתבגר להיסחף איתו רגשית למחוזות לא ידועים. זה לא תמיד פשוט, אבל זה תמיד משתלם.
תקשורת עם ילדים: תנו לאצבעות ללכת במקומכן
ככל שגיל הילד יורד, התקשורת צריכה להיות פחות מילולית. לפעמים אנחנו שוכחות, אבל ילדים לא רק מתקשים להעביר מסרים מילוליים, אלא גם להבין אותם. לכן לשפת הגוף תפקיד משמעותי בתקשורת איתם. נסו להימנע מנאומים או ממונולוגים חוצבי להבות כי גם ככה אין מי שישמע, חבל על הגרון. במקום זה תנו משקל רב יותר להבעות הפנים ולתנועות הגוף שלכן.
הילד שוב דחף את האצבע לשקע? שוב רץ אל הכביש? הראו לו שאתן מזועזעות, והסבירו בקצרה ובתקיפות שזה מסוכן ושאתן לא מרשות לעשות את זה יותר. תוכלו להיעזר גם בספרי ילדים כדי שמסר הסכנה יעבור כמו שצריך, כיוון שילדים מבינים דברים טוב יותר כשמתלווה להסבר המילולי גם מיצג ויזואלי.
עוד מציע הריס להשתמש מול ילדים בשאלות. "למה?" זו המילה הכי נפוצה בקרב ילדים בני שנתיים עד ארבע, וכדאי לנסות לדבר איתם באותו מטבע. במקום להזכיר לילד שביקשתן ממנו לבוא לשולחן לאכול – שאלו אותו "מתוק שלי, מה אמא ביקשה?". במקום להזכיר לו שאסור לרוץ אל הכביש, שאלו אותו: "מה למדנו על הסכנה שיש בכביש?". שיח אינטרקטיבי עם הילד יאפשר הטמעה יותר פשוטה של המסרים אותן אתן מעוניינות להעביר לו.