הכירו את הגבריות החדשה

גברים עוברים ייסורים מסוגים שונים, אך בכלוב הגדילה לימדו אותם לתת לייסורים לכרסם מבלי לספר עליהם או להכיר בהם. הספר שכתבתי מביא מקרים רבים מהמחקר ומהקליניקה של בנים, נערים וגברים והכאב האישי המכרסם בבשרם

אישה שמטופלת אצלי התקשתה לסלוח לבן זוגה. עשר שנים לאחר שנולד ילדם החמישי, היא לא שוכחת איך לחץ עליה לבצע הפלה. היא יודעת, וידעה גם אז, שמצבם הכספי היה קשה. חמש נפשות, שהתגוררו בצמצום בדירת שני חדרים. האבא היה מפרנס יחיד והוא לא האמין שיצליחו לשרוד כלכלית עם עוד תינוק. היא הסכימה ללכת איתו למרפאה. אלא ששם פנתה אל הרופא ואמרה לו –"אתה רוצח!". זה הספיק לאחרון כדי להבין, והוא ביטל את ההפלה.

גבר לא יכול להבין מה אישה עוברת במהלך ההיריון, הלידה והקשר הראשוני עם התינוק. הוא יתקשה לחוש את החיבור המטפיזי שלה לפרי בטנה, על הדאגות, החרדות ותחושת המימוש המופלאה הכלולות בו. אבל הוא יכול, אם יבחר בכך, להקשיב לה, לשאול, להשתדל להתקרב להבנה. לעולם לא יבין באמת את ה "no man's land" של חווייתה. אולם קרוב לוודאי, שככל שיבין שאיננו מבין, יוכל להיות רגיש יותר אליה, והקשר ביניהם יעמיק כתוצאה מכך.

עיקרון דומה פועל ביחס לחוויות נשיות אחרות בעולם. גברים לעולם לא יהיו נשים, ולא יצליחו להבין באמת איך מרגיש המפגש עם תקרת הזכוכית בעבודה, הכעס וההשפלה שבהטרדה מינית, או הגאווה על הצלחה אל מול מגבלות וקשיים. אבל הגיוני להזמין אותם לשמוע, להתאמץ להבין, להתקדם ביכולת ההזדהות והאמפתיה. גברים מוּדעים יהיו מעוניינים לעשות זאת למען נשים בכלל, למען נשים בחייהן בפרט, ולמען עצמם.

ומה לגבי המצב ההפוך? האם לאישה יש מה ללמוד על הגבר? האם כדאי לה לקרוא ספר על גברים ועל גבריות? אפשר לחשוב על מספר סיבות מדוע אין לה בכך צורך. ראשית, מה אפשר לחדש לה על גברים? נשים רבות מרגישות שהן מבינות היטב את הגברים שבעולמן. הן מכירות את בני הזוג, את הבנים, ואת החברים. ובאשר לגברים אחרים נוספים בסביבתן – אין להן צורך דוחק להבינם.

גבריאל בוקובזה

מה לגבי הכרה מעמיקה יותר של מצוקותיהם של הגברים? למשל אודות דיכוי רגשי של גברים, הקרבה של גברים, דיכאונות של גברים, התאבדויות של גברים, מחלות פסיכיאטריות של גברים, פגיעוּת פיזית של גברים, חרדה תפקודית של גברים, פגיעה באבהות ובאבות? כאן עשוי חוסר העניין להפוך לתרעומת. מה זאת אומרת לדבר על קשיים של גברים? האם גברים סיימו לעשות נזק בעולם שכעת הם מתפנים לדבר על כאבם? האם מבלי משים הגענו לשוויון זכויות יציב וקיים שיזמן שיח שוויוני לגבי גברים? האם פסקו נקודות הפגיעה בנשים שאנו נתעניין בצד השני של המשוואה, זה שבו גברים הם קורבנות?

אלה התנגדויות חשובות ועמוקות, שאי אפשר להתעלם מהן. והן עוד נאמרות בנימוס. לעתים הזמנה לשיח מקרב על גבריות שכוללת בתוכה היכרות עם הצד המוחלש והנפגע של גברים עשויה לעורר זעם ממש. הנטייה להשוות כל עובדה וחוויה גברית לנשית ולהפך, עשויה להוביל למסקנה שדיבור על כאבם של הגברים ישקיט וידחיק מקומות מקבילים של פגיעוּת נשית. כאילו מדובר במשחק סכום אפס שבו יש רק מקום אחד על הבמה.

יתרה מכך, ישנן נשים שיימנעו משיח רגשי על גברים מחשש שכך יעודדו את הגברים להפוך לרגישים ורגשניים מדי. ישנן אימהות שפוחדות שחשיפת הרגש הגברי תהפוך את הבנים שלהם להומוסקסואלים. ישנן נשים שמעדיפות שהגבר יישאר הטיפוס החזק והשקט בסגנון גארי קופר או קלינט איסטווד. מעבר לאלה, ישנן אלה שכועסות על גברים באשר הם ולא רוצות להתעניין בהם כלל.

בכל התגובות הללו, ובעוד רבות אחרות, נתקלתי בשעה שכתבתי את הספר "הדרמה של הגבריות החדשה", ומאז שיצא לאור לאחרונה. ובכל זאת, אני מתעקש, נשים צריכות לקרוא אותו ולהגיב אליו. זאת משום שהסיפור המגדרי הגברי והנשי קשורים זה לזה. המכנה המשותף הדכאני ביניהם גדול, והפתרון עבור כל קבוצה כולל הכרה במצב ובסבל של הקבוצה האחרת.

הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה דייקה באמירתה כי "גבריות היא כלוב קטן וקשיח". רוצה לומר, החברה מכניסה את הבנים לתוך תבנית צרה שכופה עליהם התנהגויות מסוימות ומונעת מהם אפשרויות רבות אחרות. הדבר העיקרי שהתבנית מצווה על הבנים הוא לא להרגיש. לשאת כל כאב, פיזי או נפשי, ולשתוק. להתרחק מחולשה ופגיעות, ועל ידי כך להסוות את האני האמיתי שלהם ולהחליפו בדימויים כוזבים.

הפילוסוף הרומי קאטו כתב משל על סוג כזה של הדחקה: בחור צעיר גנב שועל מגן חיות כדי למכרו בשוק. לרוע מזלו, הוא נעצר על ידי שוטר, שהחל לתחקר אותו. בחרדתו שמא ייחשף, הסתיר הבחור את השועל מתחת לגלימתו וענה בשלווה לשאלות השוטר, בעוד השועל מכרסם בבשרו.

גברים עוברים ייסורים מסוגים שונים, אך בכלוב הגדילה לימדו אותם לתת לייסורים לכרסם מבלי לספר עליהם או להכיר בהם. הספר שכתבתי מביא מקרים רבים מהמחקר ומהקליניקה של בנים, נערים וגברים והכאב האישי המכרסם בבשרם. ילד מקבל מכה מילד אחר. הוא רוצה לבכות, אך הוריו מבקשים ממנו להתגבר, ובפעם הבאה להחזיר.

נער נמשך לנער ולא לנערה כמו יתר חבריו. הוא אוהב אותו בכל ליבו אך פוחד לספר על כך למישהו מפחד התגובה שיקבל. חייל חוזר מהשירות הצבאי הלום ופגוע, אך אין לו כתובת או רשות לדבר על מה שעבר, כי הוא אמור להיות מחושל. בחור צעיר כמה לשמוע את אביו אומר לו שהוא אוהב אותו, והוא נבוך להודות עד כמה זה אוכל אותו מבפנים. גבר עבר גירושין קשים, בהם האשימו אותו שהתעלל בילדיו, מתוך מטרה להביס אותו בבית המשפט. הוא מורחק מילדיו, כאבו קשה מנשוא, אך אין לו לאן להוביל אותו. גבר אחר עובד שעות רבות, מתוך אמונה שכך יפרנס בצורה הולמת את משפחתו. עם השנים, הוא מבין שכמעט ולא בילה זמן אמת איכותי עם המשפחה.

הדרמה של הגבריות החדשה

כעת, כאשר ילדיו בוגרים, הוא לא מוצא דרך להגיע לקשר עמוק איתם. גבר נוסף סובל מהתמכרות לעבודה, למין, לאלכוהול, לסמים, לפורנו, או לכל דבר אחר. הוא מדחיק את ההבנה המאיימת שההתמכרות היא כיסוי לחרדה עמוקה או דיכאון מהם הוא סובל. הכרה כזו היא נגד חוקי הכלוב, ולכן הוא נס ממנה, ולא מעז לבקש טיפול.

יש עוד דוגמאות אינספור, והן משתכפלות בחייהם של גברים רבים. הגברים חיים תחת דיכוי נפשי – לא כזה ש"רק" מצמצם את אוצר המילים הרגשי שלהם, אלא מהסוג שכולא אדם בתוך קיום צר וזר. כאשר אדם כואב בדרך זו ואין לו רשות לגשת לכאביו ולבטאם, עומדות בפניו שתי אפשרויות בדרך כלל. האחת היא קריסה לתוך כאב הדיכאון שהיא למעשה הזדהות מלאה עם הדיכוי, והשנייה היא התפרצות חסרת ויסות ולעתים אלימה.

שתי האפשרויות הללו – ויתור על חיי נפש מלאים וחיוניים או לחילופין פעולה אלימה – לא יובילו לתוצאות חיוביות. הן ישפיעו בצורה דרמטית וכואבת על כל הסביבה, ויפגשו את הגבר באשר ילך. אפילו בתוך זוגיות רגילה, נורמטיבית, יומיומית. גבר בריא בנפשו, שאוהב את בת זוגו ומרגיש תלוי בה עשוי למצוא את עצמו באותה צומת.

כגבר, הוא חונך שאסור לו להיות תלוי באיש, ולכן התלות תאיים עליו. אם יזדהה עם העמדה הדיכאונית ירגיש שהוא אינו ראוי לה ויקטין מערכו, או  לחילופין יקפיד לשמור על מרחק רגשי ממנה כדי לא להיפגע. אם יזדהה עם העמדה התוקפנית יקנא לה ונפשו לא תהיה שקטה, או שיבטא שוב ושוב תוקפנות וצרות עין כלפיה. כאשר אתה בכלוב, הנסיבות לא חייבות להיות דרמטיות כדי שתסבול.

הגברים אינם כאלה בגלל פגם גנטי. הדיכוי המגדרי, שגם נשים שותפות לו בדרכן, הוא שמוביל אותם להיות כאלה. החיים בכלוב הגברי מצמצמים את הגברים לתפקוד, מלחמה ואגו. הם ינסו תמיד להסתיר את פגיעותם, שהיא השועל המכרסם בבשר. באופן טרגי, כמעט תמיד יורישו אותו לבניהם.

ה"דרמה של הגבריות החדשה" עוסק בנקודות כאב גבריות כאלה הנתקלות בסכרים של השתקה ופיצול. כמו הגבר המבוגר שבכה בפעם האחרונה בגיל שמונה, ומאז לא בכה עד שאביו נפטר כאשר היה בן חמישים. ארבעה עשורים ללא יכולת להזיל דמעה. הוא מדבר על מארג היחסים הקריטי בין הגבר לבין אביו ואימו, המוביל אותו לעצב את זהותו הגברית. הוא מתאר את ההדחקה הרגשית הגברית הפוגעת אנושות במערכות יחסים אינטימיות. הוא מעלה את המקומות המסוכנים בהם הגבר הוא מטרה לפגיעה פיזית קשה. לצד החלקים הפוגעניים, הוא גם מסמן עבור הגבר את אפשרויות היציאה מהרשת בה הוא לכוד.

המעורבות הנשית בסיפור הגברי צריכה להיות לאור דברים אלה מובנת מאליה. ראשית, מסתבר שיש מה ללמוד על הגבר. האישה לעולם לא תוכל לדעת בדיוק איך מרגיש הגבר החרד, הגבר הפוחד, הגבר שנאלץ לתפקד, הגבר שמתבייש לחשוף פגיעות – כפי שהגבר לא יבין באופן מלא את חווית ההיריון או הלידה. אבל היא תוכל להתקרב להבנתו אם תיחשף לחלקים המוסתרים בזהותו ותלמד עליהם.

היכולת שלה להבין טוב יותר את הגבר תוביל לתקשורת טובה יותר איתו ולקשר בטוח ועמוק יותר ביניהם. שנית, העובדה שנשים חוו וחוות דיכוי אינה סיבה להתרחק ממקומות של סבל או תקיעוּת גבריים. להפך, אמפטיה כלפי סוג אחד של כאב מגבירה את היכולת לראות סוגים נוספים של כאב ולחוש סולידריות אתם בדרך לשינוי ותיקון.

האם שכמעט והפילה ילדה ילד שהיום הוא בריא, חכם ומתוק. שנים רבות התקשתה לסלוח לבן הזוג, והוא התקשה להבין את כעסה ולהיות אמפתי כלפיה. אולם ההחלטה שלהם להתגבר על המרחק הבין-אישי והמגדרי חוללה שינוי. במהלך הטיפול פסק בן הזוג להצדיק את השיקול שלו מהעבר, ואפשר לעצמו להבין טוב יותר את הכעס שלה כלפיו ולקבל אותו. היא עדיין לא יכלה לסלוח לו לגמרי, אך משהו ביחסים ביניהם התאזן והשתנה לטובה, מתוך כך שראו זה את מגבלותיו, כאביו, ומניעיו של זה.

המעורבות הנשית בסיפור השחרור הגברי כוללת עוד חלק קריטי שאי אפשר להתעלם ממנו. גברים המבקשים שינוי חברתי לא יוכלו להתקדם ללא קבלה ותמיכה נשיים. נשים, בדרכן המופלאה, נחלצו באופן יחסי מהכלוב שלהן. שוויון מלא טרם הושג, אך סורגי הכלוב התעקמו ואינם חזקים כבעבר. גברים רבים לעומת זאת עודם לכודים, ותודעה נשית מעצימה, מחזקת, ומאפשרת תוכל לעזור להם לשנות את מצבם. בעיקר – היא תאפשר להם לזנוח דימויי גבריות כוזבים, ולאמץ מתוך בחירה גבריות חדשה אותנטית. זהו תפקיד נשי שאפשר לדבר עליו ברמה היסטורית. לו יהי שנשים רבות יעתרו לקחת אותו, למען העתיד שמגיע לכולנו.

** הכותב הוא ד"ר גבריאל בוקובזה, שספרו "הדרמה של הגבריות החדשה" יוצא בימים אלה