Saloona

» האיש הקטן עם המקלדת. רוטמן

בעוונותיו, נוטל בעל הבלוג הזה חלק בעריכת הבלוג המדרון החלקלק. לרוב מדובר בעבודה מדכאת, מייאשת, מתישה ולא מתגמלת. וגם לא מקבלים זכויות סוציאליות. או שכר, למען האמת. מה שכן מקבלים זה ויכוחים, לפעמים בלתי נגמרים, בין העורכים השונים בשאלה האם ידיעה מסויימת צריכה לעלות למדרון או לא. ידיעות גבוליות עולות לפעמים (בדרך כלל, למורת רוחי) לא כי הן מתארות משהו נורא ואיום, אלא כי הן עוד טיפת מים קטנה שמטפטפת על הסלע הדמוקרטי הישראלי.

לאחרונה, החליטו בכנסת ובממשלה להמחיש לי את השפעתן של טיפות מלים שמטפטפות על סלע. שורה של הצעות חוק, גרועות יותר וגרועות פחות, התקבלו על ידי הכנסת. חלק מההצעות האלה הן הצעות שלא הייתי מקדיש להן יותר מדי מחשבה בימים כתיקונם. השאלה האם השופט אשר גרוניס יוכל או לא יוכל לכהן כנשיא בית המשפט העליון אינה מדירה שינה מעיני. גם החלטה להחליף מגישה של תכנית טלוויזיה שלא סובלת מעודף רייטינג היתה, כנראה, עוברת מעל ראשי לו היתה מתקבלת לפני שנה. בדומה, אני לא חושב שלפני חצי שנה הייתי מתרעם במיוחד על הצעת חוק שבאה להכפיל פי 6 את הסכום המקסימלי שיהיה מוסמך בית משפט לפסוק, ללא הוכחת נזק, לזכותו של פלוני, שיטען כי אלמוני הוציא דיבתו רעה. אלא שהדברים לא קרו לפני שנה. הם קורים עכשיו, בזה אחר זה.

תיקון מס’ 10 לחוק איסור לשון הרע (זהירות, PDF) שהתקבל בשבוע שעבר בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, עושה שני דברים עיקריים: האחד, כמו שכתבתי, הוא הכפלתו פי 6 של סכום הפיצויים הסכום המקסימלי שיהיה מוסמך בית משפט לפסוק, ללא הוכחת נזק, לזכותו מי שמישהו פרסם עליו לשון הרע. הדבר השני הוא חיובו של כלי תקשורת לפרסם את תגובתו של אדם שהוצאה כנגדו לשון הרע, וזאת ללא כל הגבלה. האינסטינקט הראשוני של מי שקורא את הצעת החוק הוא למשוך בכתפיו ולומר שאדם שמוציא את דיבתו של חברו, מן הדין ש(א) ישלם ו(ב) יאפשר לחברו להעמיד את הקהל הרחב על עובדת היותו של הפרסום בגדר לשון הרע.

במקום שבו מדיחים עיתונאים

אלא שיש לזכור שהצעת החוק לא נולדה בחלל הריק. היא אינה נטולת הקשר, ויש להזכיר מהו ההקשר הזה. אנחנו חיים במציאות שבה ערוצי טלוויזיה נדרשים, הן על ידי השלטון והן על ידי מקורביו, להתאים עצמם לרוח הנושבת ממסדרונות לשכת ראש הממשלה. עיתונאים מנוסים ומוערכים נדרשים להפסיק להביע את עמדותיהם, ולהפוך למשהו שאינו הרבה יותר מקרייני רצף או מבזקנים. חלקם מוצאים את עצמם מודחים מתפקידיהם השונים. ארגוני זכויות אדם נתקלים לפתע בחקיקה שכל תכליתה היא לסתום את פיותיהם ואם אפשר, גם להרעיבם למוות. זה הרקע שכנגדו יש לראות את תיקון מס’ 10. עוד ניסיון של השלטון להערים קשיים בפני מי שעשויים להעביר עליו ביקורת.

איום בתביעה בסך של 300,000 ש"ח אינו דבר של מה בכך. בימים אלו, שבהם ערוץ 10 עומד בפני התרסקות כלכלית, עיתון יומי נחשב אחד מתפרנס מהשכרת חדר הדפוס שלו לביטאון של השלטון ועיתון יומי חשוב אחר כמעט ושבק (ונקנה ברגע האחרון על ידי איל הון, שסימן את ה"הארץ" כיריב שיש להוציא מהשוק), איום כזה, או חשש מאיום כזה, הם עניין די רציני. וזו, לדעתי, מטרתו האמיתית של תיקון מס’ 10. התיקון לא נועד, כמו שחושבים רבים בבלוגוספירה הישראלית, לסתום את פיותיהם של בלוגרים. השלטון אינו חושש מהבלוגרים האלה, שהשפעתם לא באמת חורגת דל"ת אמותיה של הבלוגוספירה. גם בלוגים חשובים ומשפיעים שידועים בלשונם המשתלחת (נניח, החברים של ג’ורג’) לא זוכים לרבע מהרייטינג שלו זוכים רביב דרוקר או קרן נויבך. הבלוגים האלה אינם איום על השלטון, ולא בהם רוצה השלטון לטפל. בנוסף, רבים מהבלוגרים האלה הם אנשים שמבחינתם, הברירה בין נטילת הסיכון שיחוייבו לשלם 50,000 שקל לבין נטילת הסיכון שיחוייבו לשלם 300,000 שקל משולה, בעבור מרבית הבלוגרים, למשחק ברולטה רוסית שבו יכול השחקן לבחור האם לטעון את האקדח בכדור 9 מילימטר או בכדור שקוטרו רק 5.56.

התיקון לחוק לשון הרע נועד לאיים לא רק על האיש הקטן עם המקלדת, אלא לקרוץ לכלי התקשורת הממוסדים ולהגיד להם "פרצוף יפה יש לכם. לא חראם?"

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

Roee-Geist, הבלוג של רועי רוטמן

>> לכל הפוסטים במסגרת מחאת הבלוגרים

הצטרפו למחאת הבלוגרים