Saloona

» קירה דורון, צילום: דוד הוכברג

חמישה ימים אני מסתובבת באותה הרגשה מזופתת, שלא נותר לי עוד הרבה זמן.
חמישה ימים אני מנסה לחייך ולמצוא את הטוב בכל דבר, לחבק את הילדים, לנחם את בעלי, לחזק את ההורים משני הצדדים, לחשוב על צוואה ואפטרופוס.
לפני לא מעט זמן מלאו לי שלושים, ואני צריכה לחשוב על הסוף? להריח את השורשים מלמטה?

האביב הפריח יבולים חדשים, נראה היה לי שמעולם לא הבחנתי בהם, עדיין בריזה של אפריל נשאה באויר. המחשבה להביא ילד שלישי פגה לחלוטין, כאילו לא הייתה מעולם. ולמרות שמספר ימים לפני כן בעלי ואני דיברנו על זה, כרגע כל מה שעלה במוחינו, מה עושים עכשיו עם שני הקטנטנים בבית.
חמישה ימים שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך בעלי יסתדר בתור אב חד-הורי? איך ילדי יסתדרו בלי אמא שלהם? איך ההורים שלי יהיו ללא בתם הקטנה?

מאיר, חמי, קיבל המלצה על רופאה בבילנסון, ד"ר ריזל, מומחית לסרטן שד, הביקורות אליה היו רבות, מצד אחד נאמר כי היא בין הרופאות הטובות בארץ, אך מאידך, נשים רבות לא הסתדרו עם הגישה הקשה שלה, ונסו ממנה כל עוד לבם פועם.

נסענו אליה הביתה, את הרע ביותר כבר שמעתי, לא ניתן יותר לחדש, אך בכל זאת הייתי עצבנית, הרופאה איחרה, הייתה לה ישיבה מאוחרת בבית החולים.

היא הכניסה אותנו אל ביתה, הפנתה אותנו אל משרדה והתנצלה, מכיוון ששהתה עד מאוחר בעבודה, לא הספיקה לאכול, ולכן נצטרך להמתין עד סוף הארוחה.אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, השניות נהפכו לדקות, והדקות התארכו והתארכו.
לבסוף היא התישבה מולינו, השעה כבר הייתה אחרי שמונה בערב, ואני שואלת את עצמי בלב: נו, לאן אני כבר יכולה למהר??

אני אחיה

היא הביטה במסמכים הרפואים. וסיפרנו לה על הפגישה שהייתה חמישה ימים לפני, אצל אותו רופא.
"אז ככה" לקחה אויר, "לסרטן שד יש חמישה שלבים, החל מאפס, וארבע הוא המתקדם ביותר. ברגע שיש התפשטות לאזורים אחרים, זה נחשב למתקדם ביותר", נזכרתי בהסבר של הרופא הקודם, ושוב יאוש קל ניכר בגרוני, "אבל ישנם שני סוגים של התפשטות", אמרה עם חיוך קל על השפתיים, "התפשטות לאיברים פנימיים, כמו הכבד והריאות, אשר הופך את הסרטן לקטלני, והתפשטות אל העצמות…" ובעודי מנסה לשחזר את מה שקראתי בבדיקה "… אצלך ההתפשטות רק בעצמות. כלומר, אין מזה החלמה, אך זה גם אינו קטלני".

באותן דקות לא הצלחתי להבין את מה שהיא הסבירה. "אין מזה החלמה" הדהד במוחי שוב ושוב בלי לשמוע את סוף הפסקה. חמי ליטף את ראשי בגאווה, כאילו ניצחתי כרגע במרתון, ובעלי החל לקפץ בחוסר מנוחה בכסא.

המשפחה המורחבת התגייסה כולה לעזור בתקופה הקשה

"אין מזה החלמה" עדיין הדהד בראשי, ‘אבל רגע… מה היא אמרה אחרי? מה היא אמרה?’
המשיכה הרופאה בהסבר: "יש לנו בעיה גדולה, אחת הגרורות נמצאת בעמוד השידרה שלך, למעשה זה נמצא בדיוק בחוליות הצוואריות שלך. יש חשש גדול כי בקלות תוכלי לשבור את הצוואר".

ואז זה הכה בי, ‘אין מזה החלמה, אבל זה לא קטלני, כלומר, אני אחיה… אני אחיה…’
"אסור לך להתכופף, אסור לך להרים את הילד, אסור לך להרים את הראש למעלה, אסור לך להסתכל לצדדים, אסור לך לנעול נעליים, אסור לך לרקוד, אסור לך להתעמל, אסור לך להרים דברים כבדים, אסור לך… ואסור לך… ואסור לך…."

בהסבר של הרופאה נאמר לי כי מכיוון שההתפשטות, נכון לעכשיו, נעצרה בעצמות, אין סכנת חיים, סכנת החיים תהיה רק אם וכאשר הגרורות התפשטות לאיברים פנימיים. ואז שאלתי שוב את אותה שאלה גורלית: "אבל רגע, אז כמה זמן נשאר לי לחיות?"

הרופאה נשענה לאחור בכסאה, נאנחה הנחה גדולה ואמרה: "תראי, אף אחד מאיתנו לא יודע כמה זמן באמת נשאר לו, מחר את יכולה להסתובב ברחוב וידרוס אותך אוטובוס. אבל בנוגע למחלה, כפי שהיא היום, אני רואה שנשאר לך עוד שנים רבות לחיות".

הזכרון של הרופא הקודם נחרט טוב טוב במוחי וטעמו המר נשאר בתוכי, ובכל זאת, הוא אמר חמש שנים. זה הכל עיניין יחסי. שנים רבות לעומת מחר? לעומת מה? מה אספיק לראות עד שיגיע יומי? במה אספיק לחוות עד שאפסיק לחיות?

ושוב אותו ניצוץ קטן של חיוך עלה בשפתיה, "לבת מצווה של הבת שלך, אם זה תלוי בי, את תגיעי. את הבן שלך לובש מדים, את גם תראי, ואולי אפילו ללכת בחופה אוחזת בידה של ביתך, גם תלכי"

בעלי ואני הבטנו זה בזה, פרץ של רגשות עבר בנו, התחלנו לבכות, והפעם בכי של אושר, בכי של תקווה.
"ויותר מזה" היא הוסיפה, "מחקרים יש כל יום, אני מקווה להחזיק אותך מספיק שנים, שאולי ימצאו עוד תרופה פשוטה ומהירה שבכל זאת תוכל לרפא אותך".

"הקרב עוד ממושך," המשיכה בהסבריה, "ואנחנו נתראה עוד הרבה הרבה זמן, יהיו ימים טובים, ויהיו פחות, אבל יהיו".

חמי, איש חזק, ששירת בצבא 28 שנים, היה שותף ברוב מלחמות ישראל ואפילו נפצע קשה בקרבות פתאום הפגין את כל רגשותיו וחיבק אותי כאילו זכה בבת. בפעם השניה. הכל כבר היה נראה פשוט כל כך, אני אחיה. זה מה שחשוב, עם הגבלות או בלי הגבלות.
נראה כי האור חיכה לי בקצה השני, האור היה חם וטוב, אור של תקווה, אור של חוזק.
הרופאה מיהרה להפנות אותי להקרנות בצוואר, לנסות להרוג כמה שיותר תאים סרטניים.
עם ההקרנות התחלתי לקבל טיפולים תרופתיים וסטרואידים. הרבה הרבה סטרואידים, שהיו להם תופעות לוואי נוראיות. להקרנות יהיה כבר פרק ד.

(סייעה בהכנת הכתבה: גלי מאיר)