די ליצור סרטים בינוניים ונמוכים!

עד כמה אפשר לרדת על הברכיים ולומר בסלחנות, ״נו שויין, העיקר שיש סרט, וזה ההישג. בואו נמחא כפיים ונעודד ליצור סרטים״. קולנוע כמו כל אמנות, נחשף באכזריותו, כתחום בו אין מקום לבינוניות

לאחרונה אני מוצאת את עצמי, צופה בסרטים שלא מעוררים בי השראה. לכן, גם הכתיבה עליהם נדחית, עד ש״בטל זמנו, בטל קורבנו״. הכוכבים לסרטים, נשלחים לטבלאות אתר ״הארץ״ ו״סרט״, אבל חוץ מזה, לא ממש מתעורר בי להט הכתיבה עליהם ולא ממש מתחשק לי להגיד משהו, מרושע או ציני, מעבר לכיכוב שרירותי מנומנם. והאמת? זו קצת בעיה. כי לפעמים דווקא הכתיבה מצליחה לדייק את מינון הכוכבים. והכתיבה על סרטים, במיוחד ישראלים, היא קריטית לשיח התרבותי ומעניקה להם משמעות, מתייקת אותם, בפילמוגרפיה האינסופית בשיח רב ההתרחשויות.

אבל כשאין מעוף, כשאין מקוריות ממסטלת חושים, כשהדופק לא מאיץ לשום מקום, שהטריילרים אפילו לא מדגדגים את קצה הסקרנות לאפצ׳י, הכל נתקע. ואז גם הצפייה, מתרוקנת ממשמעות וגם הכתיבה. ומכיוון שב״ה, הזמן שלי חשוב, ואני עסוקה בכתיבה מחקרית כל הזמן, זה צריך להיות באמת מוצדק לגרום לי לצאת מהאוקיינוס הגדול של המידע, לשבת מול דף לבן ולתת פרשנות עומק לסרט שפגשתי. כי ביקורת היא לא אינפורמציה על מה הסרט, ולא ניסיון למכור אותו, היא חפה חנופה או צביעות ולכן, מבחינות רבות, ביקורת היא מד ערך תרבותי, סרגל דיוק לחשיבה על תרבות וקיימת בה חשיבות, כמעט כמו פרשנות לחדשות השבוע.

מראות שבורות צילום יחצ

אבל מה לעשות כשהכל נמוך עד בינוני? עד כמה אפשר לרדת על הברכיים ולומר בסלחנות, ״נו שויין, העיקר שיש סרט, וזה ההישג. בואו נמחא כפיים ונעודד ליצור סרטים״. כשעקרונית, הביקורת שלי תגיב בנדיבות, כשיש לפחות קצה חוט מעודד, לאורגזמה פואטית, סממנים של השראה, נגיעות של יצירתיות, מחשבה לא שגרתית על האובייקט… אבל כשהכל כמו מסך ריק, מסך צללים שמצילים השחקנים… כשהכל בינוני וגווע… קולנוע כמו כל אמנות, נחשף באכזריותו, כתחום בו אין מקום לבינוניות. סרטים בינונים ונמוכים, חסרי אפיל, פשוט לא מעוררים את החושים שלי ולא מגרים אותי לכתיבה. אגב, כיעור עוד הייתי איכשהו מעריכה, גם לו יכול להיות מימד אסתטי, ערבוב ז׳אנרים היה ממחיש יצירתיות, או לפחות פסקול שמרתק אותך ומאזן תסריט לא מעניין. יש הרבה גישות להסתכל על סרטים. אבל סרטים אנמיים, נשכחים ממני, חמש דקות אחרי הצפייה. כאילו לא נוצרו מעולם. ככה זה ואני אפילו לא מרגישה צורך להתנצל על זה.

מראות שבורות צילום יחצ

 וכך יצא שהסרט הישראלי האחרון, שכתבתי עליו, היה ״בוקר טוב ילד״ סרטו של שרון זיו. כתבתי על הסרט כי היה חשוב לי לתת את המקום להיבטים התיאטרליים והאקטואליים ששזורים בו. היבטים, שלטעמי, תמיד קל להתנשא עליהם כשמדובר בקולנוע. אבל גם הסרט הזה, על אף הכיכוב הנדיב יחסית, לא היה יצירת מופת. התנחמתי במילים נרדפות (5 כוכבים!) סרטו של נדב לפיד, שהרגיש לי סרט שהכתיבה עליו לא נגמרת, ויכל למלא בקלות לעבודה סמינריונית, סרט שממשיך ללכת איתי גם הרבה אחרי הצפייה בו. וב- עץ תאנה (4.5 כוכבים) סרטה של עלמוורק דוידיאן, שעורר בי השראה וויזואלית אותנטית- סרט ביכורים של במאית מבטיחה. כשאני חושבת על זה, אם יש סרט שצפיתי בו לאחרונה ושווה מאוד לחכות לו, סרט שאכתוב עליו בתאבון רב, הוא סרטה של מיכל אביעד אישה עובדת. אבל אתם ואני נצטרך להתאפק עד יוני, מועד יציאת הסרט.

ניצה שאול ויהודה ברקן צילום יחצ

אז מה בכל זאת נותר להגיד, על הסרטים החדשים, שיצאו לאחרונה ומנסים להתערטל לכם בעיניים? מראות שבורות היה אכזבה קולנועית שהצילו השחקנים. את הכוכבים (3 כוכבים) הענקתי בעיקר לשחקני המשולש- שירה האס-יפתח קליין- רננה רז. אבל הסרט? אימה מהסוג הנמוך. אהבה בשלייקס קיבל ממני גם הוא, 3 כוכבים. ושוב, מאותה סיבה. השחקנים. הסרט שמככבים בו שחקנים אהובים ונוסטלגיים: יהודה ברקן, ניצה שאול, שלמה בראבא, אילן דר, פירה קנטור, גבי עמרני ולצדם, יפתח קליין ומיכל ינאי, רחוק מלהיות יצירת מופת. הוא אמנם, מצליח להצחיק פה ושם, ולהעניק הצצה לעולם האהבה של הגיל השלישי, ומתהדר בקאדר שחקנים שכיף תמיד לפגוש על המסך, בכל גיל, אבל ההנמקות הקולנועיות בו דלות. יכול להיות בכלל, שמישהו התבלבל, כי מדובר בסרט עם נטייה חזקה לדרמה טלוויזיונית ולא בסרט קולנוע או באיך שאני לפחות, תופסת קולנוע.

מיכל ינאי, ניצה שאול, יפתח קליין יהודה ברקן צילום יחצ

גם בזירה הבינלאומית, אגב, לא נפלתי מהכסא. הסרט האיסלנדי אפשר לנשום בשקט בבימויו של איזולד אוגדוטיר (שזכה בפרס הבימוי על הסרט בפסטיבל סאנדס), הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון ויצא לאקרנים במהלך החג, הוא סרט עם המון זמני שהות לא מנומקים. סרט שמתיימר לפואטיקה מהסוג המוכר, שבקלות יכולה גם להעיק. לארה (כריסטין תורה הראלדסדוטיר), לסבית איסלנדית שנגמלה מסמים, אם חד הורית, לילד, נזרקת בשלב מסוים מהדירה שלה. בזמן שהיא ישנה עם הבן שלה באוטו, היא מתלמדת לעבודה בבקרת דרכונים בשדה התעופה, וגורמת לאדג׳ה (בבאטידה סאדיו), מהגרת עם דרכון מזויף, להישלח למתקן כליאה למהגרים. בלי ספוילרים אציין רק ,שלבסוף, היא זו שנזקקת למהגרת הזרה, כדי לצאת מהבוץ.

אפשר לנשום בשקט צילום יחצ

המאזן הנשי בסרט, ושאלות החירות והזהות שהוא מעורר, אמנם מעניין, וגם הצילום מעניק ריאקיישנים סבילים של הדמויות, בתמונות רוחב יפות אבל כך או כך, נושב מהסרט קור עז (גם מבחינת האקלים אבל גם מהבחינה המטאפורית) ואלמלא הסוף, שסוגר יפה והרמטית את האפיזודה העלילתית, היה אפשר לומר שזה סרט אמורפי, שצריך להגיע אליו עם רף סבלנות גבוה (3.5 כוכבים). ועדיין יחסית, לדרמות הנדושות לכל המשפחה, סרטי האימה הריקנים מתוכן וסרטי גיבורי העל החביבים (שהאזאם), שרצים עכשיו  בבתי הקולנוע, וימשיכו לרוץ גם במהלך הפסח, אפשר לנשום בשקט, יכול לפחות, להיקרא קולנוע איכותי גם אם לא מטלטל באופן מופתי.